ת"ט 35692-01-14 וייס נ' מדר ברם

לפניי התנגדות לבקשה לביצוע שטר שהגיש המשיב בלשכת ההוצל"פ במסגרת תיק שמספרו 10-10913-13-9 (להלן: "תיק ההוצל"פ), ביחס ל- 4 המחאות המשוכות מחשבונה של המבקשת: המחאה מס' 0041 ע"ס 2,500 ש"ח ז.פ ליום 10.7.13; המחאה מס' 0042 ע"ס 2,500 ש"ח ז.פ ליום 10.8.13; המחאה מס' 0043 ע"ס 2,500 ש"ח ז.פ ליום 10.9.13; המחאה מס' 0056 ע"ס 5,800 ש"ח ז.פ ליום 1.8.13 (להלן: "ההמחאות").

במסגרת התצהיר התומך בהתנגדות, העלתה המבקשת טענת כישלון תמורה מלא ביחס לפירעון ההמחאות שהוגשו לביצוע.

על פי גרסת המבקשת, אמו של המשיב, הגב' אסנת וייס, ומר אסף מדר, בן זוגה של המבקשת, ניהלו עסק לשטיפת רכבים (להלן: "העסק") עד שלימים החליטו השניים לפרק את השותפות ביניהם והוסכם כי אסף ירכוש את חלקה של אסנת תמורת סכום של 35,000 ש"ח, שישולם חלקו במזומן וחלקו ב- 8 תשלומים שווים ע"ס 2,500 ש"ח באמצעות המחאות המשוכות מחשבונה של המבקשת. כן הוסכם, כי הסכם השכירות של העסק הרשום ע"ש אסנת יעבור ע"ש המבקשת, אולם עד אז ישלם אסף סך של 5,800 ש"ח לחודש עבור דמי שכירות.

לדברי המבקשת, ההמחאות אשר הוגשו לביצוע שהן למעשה חלק מההמחאות שנמסרו לאסנת עבור רכישת חלקה בעסק וכן עבור דמי השכירות, בוטלו על ידה הואיל ואסנת לא פעלה בהתאם להסכמות אליהן הגיעו הצדדים, כאמור, ולא העבירה את הסכם השכירות על שמה, כמתחייב. כן, טוענת המבקשת כי חוזה השכירות לא חודש והיא נדרשה לפנות את העסק עד ליום 30.7.13.

אם כן, המבקשת טוענת כי מאחר והעסק נסגר, בוטלה ההמחאה שנועדה לתשלום דמי השכירות עבור חודש 08/2013 ע"ס 5,800 ש"ח. כן, טוענת המבקשת כי 3 ההמחאות ע"ס 2,500 ש"ח בוטלו על ידה לאור פינוי הנכס וחוסר היכולת לעשות בו שימוש.

ביום 1.12.14 התקיים לפניי דיון במעמד הצדדים והמבקשת נחקרה על תצהירה.

במהלך הדיון הגיש המשיב את חוזה השכירות המשני שנחתם בינו לבין המבקשת (סומן מש/1) ביחס לעסק.

המבקשת חזרה על גרסתה וטענה, כי לא שילמה את דמי השכירות עבור חודש 08/2013 הואיל וחוזה השכירות של המבנה בו שוכן העסק לא חודש (עמ' 2 ש' 3 לפרוטוקול). המבקשת נשאלה ביחס לרכישת העסק ואישרה כי תמורת הרכישה ותמורת הציוד שנותר בו שולם, באמצעות המחאות המשוכות מחשבונה, סך של 35,000 ש"ח.

דיון:

ההלכה הפסוקה לעניין דיון בבקשת התנגדות לביצוע שטר קובעת כי, די לו למבקש להצביע על הגנה אפשרית, ולו בדוחק, על מנת שתיעתר בקשתו. המבקש אינו נדרש לשכנע את בית המשפט בנכונות טענותיו העובדתיות, ואינו נדרש להוכיח את גרסתו (ראה- ע"א 462/88 בן צבי נ. בנק לאומי לישראל, פ"ד מד(1)127). בית המשפט אף לא נכנס לבחינת מהימנות גרסתו של המבקש ועליו להניח כי האמור בתצהירו הינו אמת ובכפוף לחקירתו הנגדית של המצהיר (ע"א 356/85 מגן נ. הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מא(3) 319).