ת"ט 30578-12-14 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' אטיאס

המבקשת עותרת לביטול פסק הדין שניתן כנגדה, בהעדר התייצבות, ביום 24.3.2015.

לשיטתה, לא קיבלה כל הודעה מאז הגישה את ההתנגדות, באשר למועד הדיון בבית המשפט. זו הסיבה בעטיה לא התייצבה לדיון ולפיכך יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק.

לחילופין, מפנה המבקשת לטעמי ההתנגדות כפי שהם מופיעים בכתב התנגדותה. לטענתה, מדובר בסיכויי הגנה טובים ביותר כנגד תביעת המשיבה.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, כפי העולה מרישומי תיק בית המשפט, המבקשת לא טרחה לדרוש את דבר הדואר הרשום שנשלח אליה, ולכן אינה יכולה להלין על כך שלא התייצבה לדיון בבית המשפט. כמו כן, טעמי ההגנה לא פורטו בבקשה, כפי הראוי לעשות.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבורה שיש לקבל את הבקשה בכפוף לתשלום הוצאות.

כאמור, מבוססת הבקשה על הטענה כי יש לבטל את פסק הדין מחמת הצדק, משום שהמבקשת לא זומנה לדיון. טענה זו אין בה ממש. העיון בתיק בית המשפט מעלה קיומו של אישור מסירה מיום 15.2.15, על פיו אישר פקיד הדואר כי המבקשת לא הגיעה לסניף הדואר לדרוש את דבר הדואר הרשום. תקנה 495 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, קובעת כי ניתן להמציא כתב בית-דין בדואר רשום עם אישור מסירה. סע' 57ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 יוצר חזקה כי דבר דואר רשום הגיע ליעדו ועל הנמען להוכיח אחרת.

במקרה דנא, לא נסתרה הטענה כי ההזמנה נשלחה למבקשת בדואר רשום. כמו כן לא נסתר האמור ע"י פקיד הדואר, באישור המסירה, שדבר הדואר לא נדרש.

על כן, אין המבקשת יכולה להלין על כך שלא זומנה.

יתר על כן, המבקשת פעלה בניגוד למצופה מבעל דין. משעה שהגישה התנגדותה, כבר ב-10.12.14 והמתינה להזמנה לדיון, היה עליה להתכבד ולברר בבית המשפט מה עלה בגורל ההתנגדות. לו היתה עושה כן, תוך זמן סביר, כשהבחינה שאין ההליך מתקדם, היה מתחוור לה, שמועד לדיון בהתנגדות נקבע ליום 24.3.15. אף היה מתברר לה שההזמנה נשלחה לביתה, לפי הכתובת אותה ציינה בהתנגדותה, בדואר רשום.