ת"ט 16138-09-13 י.מ.ל מלי לוי בע"מ נ' סירמקש

בפני בקשת הנתבע להתיר לו להתנגד לביצוע שטר על סך 21,500 ₪ אשר ניתן, לטענת הנתבע, למר יוסי אביב כביטחון במסגרת הזמנת עבודה ממר אביב. בפועל, טוען הנתבע, לא בוצעה העבודה המוזמנת והחתימה על השיק זויפה.

התובעת, מנגד, טוענת כי השיק סוחר לה כדין ומשכך, יש להעדיף את זכותה השטרית על פני זכויותיו של עושה השיק.

הצדדים התייצבו לדיון בפני, הנתבע נחקר על תצהירו והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

לפי הוראות סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, תידון התנגדות לביצוע שטר כדרך שדנים בבקשת רשות להתגונן. בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... "

באשר לטענה אודות היות התובעת אוחזת כשורה, הרי שכבר נפסק לא אחת כי בשלב הדיון בהתנגדות אין בוחנים את שאלת האחיזה כשורה ואין היא יכולה לבוא על פתרונה במסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן. אם הוכיח הנתבע את טענות ההגנה שלו, ובשלב זה מניחים כי יכול להוכיח את האמור בתצהיר, מוטל על התובע – האוחז – להוכיח כי לאחר שגובשה טענת ההגנה ניתן בעד השטר ערך בתום לב. הפלוגתאות הללו של הוכחת טענות ההגנה כנגד הוכחת מתן הערך בתום לב, אינן ניתנות להכרעה על יסוד התצהיר ומחייבות דיון בדרך הרגילה.

לפיכך, אם גילה תצהירו של הנתבע הגנה לכאורה, זכאי הנתבע לקבל רשות להתגונן ואילו השאלה אם הגנתו נדחית בפני זכותו העדיפה של האוחז כשורה תתברר בהליך המשפטי.

(ראה לעניין זה בבר אופיר "סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה" , מהדורה שביעית בעמ' 203-204).

לעניין שאלת תום הלב של התובעת, יפים לעניין זה דבריו של המלומד ש. לרנר בספרו "דיני שטרות, בעמ' 273 :

"אולם, דומה כי במרבית המקרים, סוחרים מסבים לבנק את השיקים לפקודתם, זמן קצר לאחר קבלתם. במקרים אלה הסיחור לבנק נעשה לפני המועד הקבוע למסירת הממכר, קרי טרם שהמוכר הפר את ההסכם. בדרך כלל הבנק אינו מודע לפרטי העסקה בין הנפרע לבין המושך, ואז לא יקשה עליו להיות אוחז כשורה. ברם , אפילו מודע הבנק הנסב לפרטי העסקה הוא עשוי להיות אוחז כשורה. ידיעה זו של הנסב אינה שוללת את תום ליבו, משום שבעת הסיחור טרם היתה הפרה, ולא ניתן איפוא לייחס לו ידיעה על פגם שלא היה קיים באותה עת.

עוד יודגש, כי באשר לטענה המשתמעת שיש להחיל בענייננו את הלכת גויסקי (ע"א 333/61), הרי שכפי שציינתי בהחלטות אחרות על הלכת גויסקי נמתחה בשנים האחרונות ביקורת בפסיקה ובספרות המשפטית, ודומה כי המגמה המסתמנת הינה לראות בדיני השטרות משום ענף של דיני החיובים הכלליים (אם כי, בעיקר בנוגע ליחסים שבין צדדים קרובים ולאו דווקא באשר ליחסים שבין צדדים רחוקים, כפי שמצויים הצדדים בתובענה זו).