ת"ד 9022-08-14 מדינת ישראל נ' מסס

1.נגד הנאשם הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של נהיגה בחוסר זהירות הגורמת חבלות של ממש, בניגוד לתקנה 21 (ג) לת"ת בקשר עם סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה. על פי עובדות כתב האישום נהג הנאשם ברכב ביום 31.5.14 ברחוב נבו בהרצליה מדרום לצפון, הגיע לכיכר והתקרב לצומת עם רחוב בן ציון. ברחוב נבו, סמוך להצטלבות עם הכיכר, מסומן מעבר חצייה להולכי רגל. אותה שעה רכבה על אופניים חשמליים המעורבת, ילידת 1997, ממערב למזרח (משמאל לימין כיוון נסיעת הנאשם). הנאשם לא שם ליבו למעורבת שחצתה את מעבר החצייה ברכיבה, פגע בה וגרם לה חבלות של ממש (דימום בראש, שברים בגולגולת, דמם סביב גזע המוח). בעקבות הפגיעה הורדמה המעורבת והונשמה והועברה לשיקום בבית לוינשטיין.

2.הנאשם הודה במרבית פרטי העובדה של האירוע אך כפר באחריותו לתאונה. הוא טען כי לא היה יכול להבחין במעורבת מבעוד מועד שכן היא הייתה גלויה על מעבר החצייה פחות משנייה. עוד טען כי לא הוא שנהג בקלות ראש (כניסוחו של כתב האישום בעת המענה) אלא המעורבת.

3.על מנת להבין את טענות הצדדים ואת ההכרעה יש להבהיר תחילה את מבנה זירת התאונה. זירת התאונה כוללת כיכר – מעגל תנועה – ושטח הפרדה ברוחב 9 מ' המחלק את הדרך לשני כבישים נפרדים. כל כביש הוא חד סטרי. במקום סומן מעבר חצייה להולכי רגל המופרד על ידי שטח ההפרדה. מעבר החצייה בו אירעה התאונה יכונה "מעבר החצייה הצפון המזרחי". מעבר החצייה האחר יכונה "מעבר הצייה הצפון מערבי". אין חולק, והדבר עולה מסרטון הווידאו שצולם, כי עובר לתאונה רכבה המעורבת על אופניה החשמליים, ללא עצירה או האטה, ממעבר החצייה הצפון המערבי עובר לשטח ההפרדה ומשם למעבר החצייה הצפון מזרחי בו אירעה התאונה.

4.במסגרת פרשת התביעה העידו מספר עדים. שני העדים המרכזיים הם בוחן התנועה יוסי ירקוני (להלן: "הבוחן") ומר ליאור נווה. הבוחן הגיע לזירת התאונה, ביצע עבודת בוחנות לרבות שחזור של התאונה, ערך דוח בוחן ותפס קובץ מצלמת אבטחה המראה את מהלך התאונה. ליאור נווה נסע בנתיב הימני בו נהג הנאשם עובר לתאונה, מאחורי רכבו של הנאשם, והבחין במעורבת כשהיא חוצה ברכיבה את מעבר החצייה הצפון המערבי ברכיבה.

5.במסגרת פרשת ההגנה העידו הנאשם ומומחה ההגנה אינג' גדי ויסמן ( להלן: "מומחה ההגנה").

פרשת התביעה

6.העד המרכזי בפרשת התביעה היה הבוחן. הבוחן הגיע למסקנה כי לנאשם היה שדה ראיה פתוח לחלוטין לעבר המעורבת, כי המעורבת, מרגע ירידתה למעבר החצייה הצפון מערבי, הייתה גלויה לעיניו משך 4 שניות תמימות במהלכן היה הנאשם יכול וצריך להבחין בה ולנקוט בצעדים למניעת התאונה. משחזור שערך הבוחן (ת/3) עולה כי בהנחה והנאשם נהג במהירות 30 קמ"ש ואף 40 קמ"ש הייתה התאונה נמנעת. הבוחן חילץ באופן חישובי את מהירות רכיבתה של המעורבת וקבע אותה על 18 קמ"ש. הוא ציין כי מדובר במהירות קרובה מאוד למהירות בה רכבה המעורבת עובר לתאונה (ע' 22 ש' 27-30).

7.עדת התביעה אושרית גנדלמן העידה כי טיפלה במעורבת לאחר התאונה. היא ציינה כי לא הבחינה בקסדה בזירה או על ראשה של המעורבת והוסיפה "לפי הפגיעה שלה היה ברור לי שהיא לא חבשה קסדה" ( ע' 28 ש' 10-11).

8.עד התביעה ליאור נווה נסע עם רכבו מאחורי רכב הנאשם בנתיב הימני. הנסיעה הייתה במהירות סבירה ולא חריגה. לטענת העד "קצת לאחר הכניסה לכיכר... ראיתי רוכבת אופניים צעירה... היא חצתה את מעבר החצייה של הנתיב הנגדי (מעבר החצייה הצפון מערבי –ד.ס.).. לכיוון מעבר החצייה השני (מעבר החצייה הצפון מזרחי –ד.ס.). כשהתקדמתי בכיכר ראיתי שהרוכבת טיפה מאטה אבל לא מגיעה לעצירה מלאה, ממשיכה להמשך החצייה. באותו שלב הבנתי שהרכב שלפני (רכב הנאשם –ד.ס.) לא מאט ולא שם לב שהיא ממשיכה בחצייה. אני זוכר את עצמי אומר "הוא לא רואה אותה".. לא ראיתי האטה שלו לפני הפגיעה בה" (ע' 30 ש' 14-28; ההדגשות אינן במקור). בחקירתו הנגדית תיקן העד את דבריו וציין כי "אני לא יכול להגיד אם הייתה האטה " ( של המעורבת –ד.ס.)" (ע' 31 ש' 4). העד הוסיף כי מהבעת פניה של המעורבת הבין כי היא הבחינה ברכבו של הנאשם ( ע' 33 ש' 23-24 וש' 27)

9.במסגרת פרשת ההגנה העידו הנאשם ומומחה ההגנה. הנאשם ציין כי בשום שלב לא הבחין בנוכחותה של המעורבת בכביש (ע' 38 ש' 23-25). הוא אישר כי דבר לא הפריע לשדה הראיה שלו וכי היה יום נאה ובהיר. לאחר שעומת הנאשם בחקירה נגדית עם עדותו של מר ליאור נווה שנסע מאחוריו והעיד כי הבחין במעורבת, טען הנאשם כי הוא אינו מייחס חשיבות למה שמתרחש בחלקו הצפון מערבי של מעבר החצייה אלא רק למה שמתרחש בחלקו הצפון מזרחי של מעבר החצייה, בו נסע ואליו התכוון להגיע. לדבריו: "קודם כל לא מעניין אותי מה הולך שמאלה בכביש השני. מעניין אותי מה קורה בכביש שלי" ( ע' 40 ש' 21).

10.מומחה ההגנה טען כי הנאשם היה יכול להבחין מבעוד מועד במעורבת רוכבת על אופניה אולם עובדה זו לא חייבה את הנאשם – כנהג סביר – לנקוט כבר אז באמצעי זהירות למניעת תאונה. זאת, הן בשל המרחק בין כלי הרכב והן בשל העובדה שהמעורבת רכבה במסלול נסיעה נגדי ("אני אומר ואני בטוח שכל אחד מהנוכחים היה ממשיך לנסוע ולא ממשיך לעצור את כל התנועה בגלל רוכב אופניים במסלול נגדי במרחק 20 מ' .." ( ע' 43 ש' 13-15) ובהמשך " לדעתי אם וכאשר היה רואה את הולכת הרגל במסלול נגדי מרחק 20 מ' מציר הנסיעה שלי אני סבור שכל איש מן היישוב היה ממשיך בנסיעה ולא נעצר.." (ע' 45 ש' 29-30). "הנאשם היה קרוב יותר. שדה הראיה היה פתוח ואם היה מסובב את הראש היה מבחין בה. גם אם היה רואה אותה מבחינתו הוא היה יכול להמשיך לנסוע. האם נהג מן היישוב יכול לנחש שמהירות נסיעת הרוכב היא 18 קמ"ש והיא נמצאת במעבר חצייה שהוא אינו אחראי לו על פי חוק... נהג מן היישוב ימשיך לנסוע. כך אני הייתי נוהג" ( ע' 47 ש' 16-20))