ת"ד 8958-08-14 מדינת ישראל נ' אבו עראר

ביום 20.1.15 הציגו הצדדים בפני הסכמה דיונית לפיה יכריע בית המשפט בנקודת מחלוקת עקרונית אשר נוצרה בתיק זה:

בפרשה זו, מסכים הנאשם כי עובדות כתב האישום מתארות את תרחיש האירוע נשוא תאונת הדרכים כפי שהתרחשה הלכה למעשה.

בעוד המדינה סבורה כי המתואר בכתב האישום מצדיק הרשעה בסעיף 62(2) שבפקודת התעבורה, תשכ"א-1961, סבורה ההגנה כי המתואר בעובדות כתב האישום מצדיק הרשעה בתקנה 21(ג) שבתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, בלבד.

הפער בין הצדדים אינו זניח מבחינת חשיבותו, שכן בעוד סעיף 62(2) מהווה חלק מן התוספת השנייה של פקודת התעבורה (ולכן מחייב במצב הרשעה פסילת מינימום בת 3 חודשים) , תקנה 21(ג) אינה חלק מכל תוספת של פקודת התעבורה ולכן הענישה שלצידה אינה מחייבת רכיב של פסילת רישיון בפועל.

הצדדים לתיק הסכימו כי בית המשפט יקבל לידיו את תיק החקירה ויכריע במחלוקת המשפטית על בסיס נתוני התיק.

לאחר הכרעת בית המשפט, יורשע הנאשם בעובדות כתב האישום, תוך שיוחלט האם מהוות הן עבירה על סעיף 62(2) או על תקנה 21(ג) שבתקנות.

דיון משפטי –

בת"ד 2136/05 (תעבורה ירושלים) מדינת ישראל נגד שוויקי מוחמד, ניסה כבוד השופט טננבאום להתמודד עם הסוגיה שהעלו הצדדים בפני.

לאחר שסקר מספר החלטות אשר ניתנו על ידי שופטי תעבורה ברחבי הארץ (באותה השאלה ממש), הגיע למסקנה לפיה הפער המרכזי שבין שתי הוראות חיקוק מצוי בהבדל לפיו קבע המחוקק בתקנה 21(ג) את הביטוי "בלא זהירות" אילו סעיף 62(2) כולל את הביטוי "ברשלנות".

באופן מפתיע, שתי הוראות החיקוק כוללות את המונח "קלות ראש" ולכן אין באמירה זו משום יצירת הבדל מהותי ביניהן.

כב' השופט טננבאום ניסה ליצור מבחן אשר יאפשר "סינון" בין תיאור עובדתי המגיע לכדי חוסר זהירות מול תיאור עובדתי אחר המגיע למצב של רשלנות.

אדגיש כבר עכשיו כי בעוד "רשלנות" מהווה בהתאם לחוק העונשין "יסוד נפשי" של היעדר מודעות שעה שאדם מן הישוב אמור להיות עם מודעות לסכנה המתרגשת ובאה, לא מצויה סיטואציה של "חוסר זהירות" במצב משפטי המחייב את התביעה להוכיח יסוד נפשי של רשלנות.

יוצא כי רף ההוכחה הנדרש מהתביעה עת סבורה היא כי ב"רשלנות" עסקינן, מורכב יותר ומחייב הצגת מצב עובדתי בו התנהגות נתונה היא התנהגות אותה לא היה מבצע נהג מן הישוב בנעלי הנאשם.

בהתאם לגישתו של כבוד השופט טננבאום, יש ליישם את מבחן ה"תוספת היתרה" בבחינת השאלה: האם ברשלנות או בחוסר זהירות עסקינן במסכת עובדתית נתונה.

לשיטת כב' השופט טננבאום, החלטה מודעת לבצע פעולה שיש בה משום סכנה או חוסר זהירות הופכת את ההתנהגות לרשלנות שכן יש באותה ההתנהגות משום "תוספת יתרה" הנדרשת לעליית המדרגה לכיוון סעיף 62(2) שבפקודה.