ת"ד 2620-04-14 מדינת ישראל נ' גוא

1.נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אי ציות לאור אדום ברמזור, נהיגה בקלות ראש וגרימת חבלה, עזיבת מקום התאונה, אי הגשת עזרה לנפגע ואי מסירת פרטים. על פי האמור בכתב האישום נהג הנאשם ביום 6.2.13 שעה 16.35 לערך רכב משא בקריית אונו ברחוב לוי אשכול מדרום לצפון והתקרב לצומת עם רחוב שלמה המלך (להלן: "הצומת"). הצומת מרומזר ואין חולק כי באותה עת פעלה מערכת הרמזורים בצומת כתקנה. אותה שעה חצה את הכביש, יחד עם הולכי רגל נוספים, בחסות אור ירוק להולכי רגל מר א' ש' ( להלן: "הנפגע"). הנאשם נכנס לצומת מבלי לציית לאור האדום בכיוון נסיעתו, פגע בנפגע וגרם לו חבלה. על אף היותו מעורב בתאונה בה נפגע אדם לא הגיש הנאשם לנפגע עזרה, לא מסר לו פרטים ועזב את מקום התאונה.

פרשת התביעה

2.במסגרת פרשת התביעה העידו מר אבישי בר מגן שתרגם את הליך חקירת הנאשם במשטרה בין השפות עברית וסינית. כמו כן העידו הנפגע וגב' אלונה צרפתי (להלן: "אלונה" ) שהייתה עדת ראייה לתאונה וכן החוקר אלדו אלגריסי שגבה עם מר אבישי בר מגן את הודעת הנאשם. הצדדים הסכימו להגשת מסמכים שערך בוחן התנועה שטיפל במקרה ללא צורך בחקירת עורכם.

פרשת ההגנה

3.בתום פרשת התביעה הודיע הנאשם באמצעות בא כוחו כי הוא מבקש להימנע מלהעיד וזאת לאחר שהוסברה לו המשמעות המשפטית של הימנעות זו.

סיכומי ב"כ הנאשם

4.בסיכומיו טען ב"כ הנאשם כי מן הדין לזכות את הנאשם מן המיוחס לו בכתב האישום וזאת על בסיס הטענות הבאות: ראשית, נטען כי יש לפסול את הודעת הנאשם שנגבתה במשטרה וזאת מן הטעם כי ההודעה נגבתה בניגוד לחוק סדר הדין הפלילי ( חקירת חשודים) תשס"ב – 2002 (להלן: "החוק") המחייב את חוקר המשטרה לתעד את החקירה בשפתו של הנחקר ובמקרה זה – סינית. כן טען ב"כ הנאשם כי בין עדי התביעה התגלו סתירות כך שאין בהימנעות הנאשם מלהעיד במסגרת פרשת ההגנה כדי לחזק את ה- "אין" שבראיות התביעה.

דיון והכרעה

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבותיו של מקרה זה יש להרשיע את הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. המסקנה מבוססת על כך שבניגוד לטענת ההגנה, הודעת הנאשם היא קבילה וניתן לסמוך עליה ובוודאי שיש בשתיקת הנאשם במשטרה לחזק את האמור בהודעה זו. כמו כן, וגם בהנחה והיה מקום לפסול את ההודעה, ניתן להרשיע את הנאשם על בסיס התשתית הראייתית שהוצגה במשפט ללא ההודעה, נוכח חיזוק ראיות אלה בעצם בחירת הנאשם להימנע מלהעיד.

א.קבילות הודעת הנאשם במשטרה

6.אין מחלוקת כי חקירת הנאשם במשטרה לא תועדה בשפת החקירה, היינו בסינית (ראו דברי מר בר מגן בע' 5 ש' 1-2 וכן דברי מר אלדו אלגריסי בע' 9 ש' 16-17 לפיהם לאחר החקירה בתיק זה יצא נוהל המחייב תיעוד החקירה בשפה בה נערכת החקירה). האמור הינו בניגוד לסעיף 8 לחוק המחייב תיעוד באופן זה. אין טענה גם כי החקירה תועדה תיעוד חזותי או קולי. נמצא, כי נפל פגם באופן גביית הודעת הנאשם במשטרה. השאלה הנשאלת בנסיבות אלה היא, כלום יש בפגם שנפל בגביית ההודעה כדי להביא לפסילתה. תשובתי לשאלה זו היא בשלילה, בנסיבות מקרה זה, כפי שאפרט.

7.עיון בחוק מעלה כי אין בו כל הוראה הקובעת פסילתה של ראיה שנגבתה בניגוד להוראותיו. זאת, בניגוד, למשל, לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א – 1981 הקובע ( סעיף 32) כי "חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה במשפט ללא הסכמת הנפגע ..."). במשפטנו, כידוע, לא התקבלה דוקטרינת "פירות העץ המורעל" (ראו למשל: ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התצ"ר, פ"ד ס"א (1) 461 (2006)). לפיכך, ובהיעדר כלל פסילה פסיקתי, לא ניתן לקבוע כי דין הראיה להיפסל. עיון בפסיקה – לרבות הפסיקה אליה הפנתה ההגנה בסיכומיה – מלמד כי כלל פסילה פסיקתי לא גובש לפי שעה לפחות. בע"פ 1746/00 ברילב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (5) 145 (2001)) נקבע אמנם כי "... מקובל עלינו כי החובה לרשום הודעות בשפתו של הנחקר היא בעלת חשיבות רבה ואנו רואים בחומרה את התעלמות המשטרה מההנחיה של בית משפט זה, החוזרת ונשנית זה שנים, כי יש להקפיד על רישום הודעות בשפת המקור". לצד דברים אלה הוסיף בית המשפט ואמר כי " עד עתה הייתה עמדתנו כי פגם זה כשלעצמו אינו עולה כדי פסילת ההודעה. מובן שבמקרה המתאים כאשר ההודעה שנגבתה כאמור מעוררת חשש בדבר מהימנות רישומה שלא בשפת המקור, לא נהסס לפסלה ומכל מקום אפשר שלא ניתן לה כל משקל. יתרה מזו, אם תמשיך המשטרה להתעלם אף מפקודות הקבע ומהנחיותיה שלה בעניין זה ייתכן שלא יהיה מנוס במקרה המתאים מלתת ביטוי לחומרת הפגם גם על דרך של פסילת ההודעות" ( הדגשה הוספה). מדברים אלה עולה כי עד עתה לא נוסח כל כלל פסיקתי לפסילת ראיות שהושגו בניגוד לחוק. בית המשפט העליון קובע כי כאשר נסיבות גביית ההודעה יעלו חשש לעניין מהימנות רישומה שלא בשפת המקור עשויה הודעה כזו להיפסל או שלא יינתן לה כל משקל. עוד אומר בית המשפט העליון כי "במקרה המתאים" והיה והמשטרה תמשיך להתעלם מן ההוראות וההנחיות לעניין זה, עשוי בית המשפט לתת ביטוי "לחומרת הפגם" שנמצא בדרך של פסילת ההודעות. ודוק: גם בית המשפט העליון אינו קובע באופן גורף כי כל הודעה שנגבתה בניגוד להוראות החוק הינה פסולה מניה וביה מטעם זה. במקרים מתאימים, כאשר מתעורר חשש למהימנות הרישום, יהיה בית המשפט נכון לפסול את הראיה או להעניק לה משקל אפסי אך בוודאי שלא נקבע כך לגבי כל מקרה ומקרה בו הופרה הוראה בחוק. גם אזהרתו של בית המשפט העליון לפיה אם תמשיך המשטרה לגבות הודעות בניגוד לחוק מסויגת על ידי בית המשפט ל"למקרה מתאים" ואין כוונה ליישם כלל זה על כלל המקרים בהן הופרה הוראה בחוק. זאת ועוד: מדברי בית המשפט עולה לכאורה כי פסילת ההודעה במקרה כזה תהווה ביטוי "לחומרת הפגם". משמע, במקרים בהם נראה כי לא נפל פגם - חרף הפרת הוראה בחוק – ספק אם יהיה בית המשפט נכון לאור המצוטט לעיל לפסול את הראיה.

הלכה למעשה, לא הופניתי ולו למקרה אחד בו נפסלה הודעת נאשם בשל אי רישומה בשפת החקירה. עיון בפסיקה מאוחרת יותר לפסק הדין בעניין ברילב מלמדת כי בית המשפט העליון איננו פוסל הודעות נאשמים רק בשל כך שלא נכתבו בשפת הנחקר. כך למשל, בע"פ 2285/09 אללו נ' מדינת ישראל (מיום 2.5.11) אישר בית המשפט העליון את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין מקום לפסילת הודעת נאשם שלא נרשמה בשפתו מן הטעם ש"אי עמידה בהנחיות אלה אינה מובילה מניה וביה לפסילת הראיה". בית המשפט העליון שב וקבע אמנם כי על גורמי החקירה להקפיד ולבצע את הוראות החוק אולם באותן נסיבות – שבהן לא ראתה הערכאה הדיונית חשש למהימנות הרישום – לא נפסלה הראיה.

8.במקרה זה, לא שוכנעתי כי יש מקום לפסול את הודעת הנאשם או להעניק לה משקל אפסי או אף נמוך. מעדות המתרגם לסינית אבישי בר מגן עולה כי הוא מתרגם מקצועי הדובר את השפה הסינית על בוריה ובדרגה אחת מתחת לרמה של שפת אם. הוא גם בעל הכשרה אקדמית וניסיון מעשי בשימוש בשפה זו. העד אישר כי תרגם את שאלות החוקר לסינית ואת תשובות הנאשם מסינית לעברית, כאשר טרם שהנאשם חתם על ההודעה היא הוקראה לו בשפתו – סינית – ורק לאחר מכן חתם הנאשם על ההודעה ולאחר מכן חתם עליה גם העד (ע' 4 ש' 14-18). העד אישר אמנם כי אינו משפטן ואינו בקיא בדרישות החוק אולם ציין כי הודעה על אזהרת החשוד לפני החקירה מופיעה בתחילת החקירה ( ע' 5 ש' 5-6). הנאשם מצדו נמנע מלהעיד וממילא לא טען כל טענה כנגד מהימנות ודיוק רישום הדברים מפיו במסגרת החקירה. בנסיבות אלה בהן לא הקפיד החוקר על קיום תיעוד בשפת החקירה אך מנגד לא הוטל ספק ולו גם קל שבקלים ביחס למהימנות ודיוק מהלך החקירה לרבות תשובות הנאשם, לא מצאתי מקום לקבוע כי הודעת הנאשם אינה קבילה. אני קובע אם כן, כי ההודעה שמסר הנאשם במשטרה היא ראיה קבילה.

ב.עדות הנפגע

9.הנפגע העיד כי במועד הרלוונטי חצה את הכביש על מעבר החצייה בחסות אור ירוק להולכי רגל בכיוון החצייה יחד עם הולכי רגל נוספים. רכב הנאשם שהגיע מימינו פגע בו. לאחר שנפגע, יצא הנאשם מרכבו "קילל משהו... הוא לא השאיר פרטים, כשהוא ראה שהולכים לצלם אותו, הוא עזב את המקום ונכנס לרכב... (ע' 5 ש' 13-19). לדברי הנפגע, רכב הנאשם פגע בו בצדו השמאלי של הרכב (ע' 6 ש' 1-2).