ת"ד 1962-08-13 מדינת ישראל נ' אלוש

1.הנאשם הודה בכלל העובדות המיוחסות לו בכתב האישום, זאת במהלך הליך ההוכחות ולאחר שהותרה בקשתו לחזרה מכפירה ונדחתה בהחלטה מפורטת מיום 25.11.14 בקשתו המאוחרת לחזרה מהודיה.

2.בהתאם לכתב האישום, הנאשם נהג ביום 9.11.2012 בשעה 09:10 רכב ברחוב תש"ח בתל אביב, בכביש עירוני לכיוון מזרח. אותה שעה חצתה את הכביש במקום האמור הולכת רגל ילידת 1960 מאחורי הנאשם. הנאשם נהג בקלות ראש, הסיע את רכבו לאחור, מבלי שנקט באמצעים שהיו דרושים כדי למנוע פגיעה, לא הבחין מבעוד מועד בהולכת הרגל שחצתה את הכביש מימין כיוון נסיעתו ופגע בה. כתוצאה מהתאונה נחבלה הולכת הרגל חבלות של ממש ונגרם לה דמם פאראפאלקסיאני סאבדורלי מינימלי, שבר עצם אוקסיפיטלית ימנית המערב את הפורמן מגנום קונדייל אוקסיפיטלי ימני. בנוסף שברים ללא תזוזה באספקט לטראלי צלעות 4,5,6, שמאל.

3.הנאשם נוהג משנת 1980, לחובתו 27 הרשעות קודמות.

4.המאשימה בטיעוניה לעונש הפנתה לעדותה של הולכת הרגל אשר העידה במהלך דיון ההוכחות והתייחסה אף למצבה הרפואי. ביחס למתחם העונש ההולם הפנתה לפסיקה ממנה ביקשה ללמוד כי בעבירות של גרימת חבלה של ממש מתחם העונש ההולם כולל רכיב של מאסר בפועל ופסילה ארוכה העולה על שנה. במקרה הנוכחי המאשימה לא עתרה אמנם למאסר בפועל, אולם עתרה לפסילת רישיונו של הנאשם לתקופה שלא תפחת משנה, זאת בנוסף לרכיבים נוספים וביניהם מאסר מותנה או התחייבות.

5.בא כוח הנאשם בטיעוניו לעונש הפנה למועד שחלף מאז ביצוע התאונה בחודש נובמבר 2012 וטען לעינוי דין שנגרם לנאשם. הסניגור הפנה לוותק הנהיגה של הנאשם, למהות העבירות הקודמות בעברו, טען כי מדובר באירוע תאונתי אחד ויחיד על פני שנות הנהיגה. הנאשם עוסק בשיקום אורתופדי ומתנייד בין בתי החולים בארץ. במכלול הנסיבות עתר הסניגור להקל ככל האפשר ברכיב הפסילה.

6.טרם גזירת דינו של הנאשם שמעתי אף את הנאשם עצמו, אשר לא הביע כל חרטה. לטענתו אינו צריך לקבל עונש כי לא עשה תאונות בחיים. כמו כן לטענתו "הכביש... נועד לאיש עם רכב ולא לאישה שרצה מהכביש", כש-"הכביש נועד למכוניות", כשהוא נהג באופן טבעי כפי ש"כל אדם אחר היה נוהג בצורה כזו".

דיון:

7.לצד העבירה אותה ביצע הנאשם קיימת חובת פסילה של רישיון הנהיגה לתקופה מינימאלית בת 3 חודשים, כשתקופה זו הינה חלק ממתחם העונש ההולם בבוא בית המשפט לקבוע את גדריו.

8.הלכה מנחה היא, כי מרכיב חשוב ברמת הענישה בתיקי תאונות דרכים הינו תוצאות התאונה וראו בעניין זה דברי כב' השופט רענן בן יוסף בעפת (ת"א) 10576-12-10 דמיטרי רודקוביץ נ' מדינת ישראל (מיום 23.12.10) שם נקבע,  כי לתוצאת התאונה יש השלכה משמעותית לעונש שייקבע כמו גם לחומרת העבירה, אולם יש לשקול גם רשלנות תורמת של הנפגע וכן נסיבות אישיות של הנאשם.

כך גם נקבע בעפ"ת (ת"א) 15291-10-12 ראובן ששון נגד מדינת ישראל (מיום 13.12.12)  בו חזר כב' השופט רענן בן יוסף, על עמדתו וקבע, כי: "תוצאות תאונה במישור הנזק שנגרם לנפגע הינו מרכיב חשוב ברמת הענישה...אך מנגד, גם נסיבות אישיות של נאשמים הינם כלי שיש לעשות בהם שימוש או לתת להם משקל במסגרת הענישה. נסיבות אישיות, ובהן, בין היתר התנהגותם הכללית על הכביש, המתבטאת בגיליון הרשעותיהם" וכן בעפ"ת 37974-07-12 סנדרובריץ' נ' מדינת ישראל (מיום 6.9.12) שם הפנה כב' השופט רענן בן יוסף להלכה ולפיה: "הלכה ידועה היא, שחומרת הענישה בעבירות תעבורה גדלה ככל שחומרת הפגיעה בנפגע התאונה ונזקיו גדלים...".

9.על תוצאותיה של התאונה ועל חומרת הפגיעה בהולכת הרגל ניתן ללמוד מתעודות רפואיות אשר הוגשו לתיק במהלך הליך ההוכחות (ת/1) וכן מעדותה של הולכת הרגל בדיון ההוכחות מיום 1.10.2014. כעולה מהאישורים הרפואיים הולכת הרגל אושפזה למשך יומיים ובעת השחרור סבלה עדיין מסחרחורות, שוחררה לביתה עם המלצות להמשך מעקב אמבולטורי ולטיפולי פיזיוטרפיה. בעת קבלתה לבית החולים אובחנו חבלות ושברים כפי המתואר בכתב האישום ובכלל זה שברים בצלעות 4,5,6, ובעצם אוקסיפיטלית ימנית.

10.בחקירתה במועד הדיון תיארה הולכת הרגל בהרחבה את עוצמת הפגיעה, פינויה באמבולנס, קיבוע צווארה, קשיי הנשימה אותם חוותה. בביקורה בחדר המיון סיפרה על אבחון השבר בגולגולת, מילמטרים מגזע המוח, על השברים בצלעות, על הורטיגו אותו חוותה, כאשר לדבריה תוך כדי שכיבה "החדר מתהפך, הרצפה עם התקרה, בלי יכולת תפקוד". הולכת הרגל תיארה את הטיפולים אותם עברה באיכילוב אשר כללו טלטול לצורך החזרת היציבות והאיזון. כן סיפרה בעדותה על כאבי הראש והסחרחורות מהם היא עודנה סובלת ועל הנזק אשר נגרם לביתה חולתCP בעלת צרכים מיוחדים בשל מצבה.

11.העיקרון המנחה בעת קביעת מתחם העונש ההולם הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו. על בית המשפט לקבוע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

12.הערך החברתי אשר נפגע במקרה דנן הינו הערך החשוב מכל, חיי אדם, שלמות גופם, בטחונם ונפשם. מידת הפגיעה בערך חברתי זה הינו במהות החבלות אשר נגרמו להולכת הרגל ובחומרתן, כשחבלות אלה נותנות עדיין אותותיהן בגופה של הולכת הרגל, עם זאת רף החבלות שנגרמו לה אינו מצוי ברף העליון בחומרתן ומנגד אף אינו מצוי ברף התחתון.

13.על מדיניות הענישה וטווחי הענישה ההולמים את חומרת החבלות בעניינו של הנאשם שלפניי ניתן ללמוד הן מעונש הפסילה המינימאלי של רשיון הנהיגה אותו קבע המחוקק לצד העבירה אשר נעברה והן מפסיקה רבה ביחס לחבלות ברף זה או הדומה לו. בין פסקי דין אלה, בחנתי אף את הפסיקה הבאה:

א.ת"ד (י"ם) 1436-01-14 1 מדינת ישראל נגד עיסא חוואש (מיום 28.4.14) הנאשם הורשע בגרם חבלה של ממש, כשאגב נסיעה לאחור פגע בהולכת רגל ילידת 1944 וגרם לה לחבלת ראש ולשברים בצלעות, בעצמות האגן וביד ימין. נגזר עונש של 6 חודשי פסילה בניכוי 60 ימי פיסלה מנהלית, בנוסף לעונשים נלווים.

ב.רע"פ 6918/02 מנשה אחיה נ' מדינת ישראל (מיום 22.8.02), נגרמו להולך רגל יליד 1929 שחצה במעבר חצייה חבלות של ממש בדמות שברים בכתף השמאלית ובצלע השמאלית ואושרה על ידי בית המשפט העליון פסילת רשיון נהיגה בת 4.5 חודשים.

ב.ע"פ 71488/02 אוקנין נ' מדינת ישראל בו אושרה פסילה בת 4 חודשים במקרה של גרימת חבלות של ממש להולך רגל במעבר חצייה.

ג.ת"ד 946-01-12 מדינת ישראל נגד דורית זיס (מיום 13.12.12) הולכת רגל נחבלה חבלת ראש ודימום סוב-ארכנואידלי שהצריך טיפול ואשפוז בן יומיים ונגזרה פסילה למשך 5 חודשי פסילה.