ת"ד 1802-03-11 מדינת ישראל נ' אבן

הנני מזכה את הנאשם מחמת הספק.

1. הנאשם מואשם כי בתאריך 25/11/2009 סמוך לשעה 16:30 נהג ברכב פרטי ברחוב הגליל בטבריה, וזאת ברשלנות ובקלות ראש. בהגיעו סמוך לגליל סנטר, לא נתן זכות קדימה להולכת רגל בשם חנה פייסט אלחרר, שחצתה את הכביש במעבר חצייה משמאל לימין כוון נסיעת הרכב, ופגע בה עם רכבו. כתוצאה מהתאונה, נחבלה הולכת הרגל חבלות של ממש (שבר בקיר קדמי של סינוס מקסילרי, דימום סובדורלי מסביב לגזע המוח, חתך בשפה שנתפר).

בשל האמור, יוחסו לנאשם העבירות הבאות: אי מתן זכות קדימה במעבר חצייה, עבירה על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 בקשר עם סעיף 68 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961; נהיגה ברשלנות, עבירה על סעיף 62(2) + 38(2) לפקודת התעבורה; התנהגות הגורמת נזק עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה; גרימת חבלה של ממש עבירה על סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

2. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לסוגיית האחריות לקרות התאונה ולאפשרות מניעת התאונה, ובכלל זה לשאלה אם מקום האימפקט היה על מעבר החצייה.

סיכומי הצדדים:

3. התביעה עתרה להרשעת הנאשם בדין.

התביעה טענה כי הולכת הרגל, חנה פייסט, העידה שלא התפרצה לכביש, הלכה בהליכה רגילה, הביטה לימין, הבחינה ברכב שעצר והחלה לחצות. לגישת התביעה העדה הכחישה שחצתה באלכסון כיון שהדבר נשמע לה לא הגיוני ומנוגד לאופייה וכי לא חשבה להתאבד אלא היתה 3 שבועות לפני חתונתה. התביעה הפנתה לעדות בוחן תאונות הדרכים, טענה כי הנו עד אמין ומקצועי, שתמך עדותו בניסויים ובממצאים עובדתיים שנאספו על ידו כחודש לאחר התאונה, והוסיפה כי עדותו וממצאיו של הבוחן מהווים חיזוק לגרסת עדת התביעה חנה פייסט.

התובעת הפנתה לכך שהבוחן מצא תמרורי ג-7 משני הצדדים, לטענתה הנאשם לא הרים את הנטל להראות שהתמרורים לא הוצבו כדין. עוד הפנתה לשדה הראיה של לפחות 70 מ' לעבר המעבר, אותו קבע הבוחן, וציינה כי על אזור האימפקט למד הבוחן מהצבעת הנאשם כחודש לאחר התאונה. התובעת ביקשה לאמץ מסקנות הבוחן לפיהן הכביש, שדה הראיה וסימון מעבר החציה לא גרמו לתאונה וכי היה על הנאשם להאט עד כדי עצירה לפני מעבר חציה.

התובעת הפנתה להסברי הבוחן לאי עריכת שחזור על ידו, כיון שהתאונה על מעבר חצייה ולהבהרתו כי קוימה זכות ההיוועצות בעו"ד. התובעת טענה כי הבוחן עשה כל שלאל ידו כדי לאתר את עדות הראייה בילה ודפנה, ומלא איתרן, אין בעובדה זו כדי לפגוע בחוזק הראיות. 

התובעת הפנתה לטענת הסנגור כי הרכב משמאל בלם בלימת חירום, ולהתייחסות הבוחן לפיה גם הנאשם צריך היה להגיב באורח דומה לשינוי בכביש ולהבחין בנפגעת ובבלימת החירום.

לגישת התביעה אין לתת אמון בגרסת הנאשם, אשר סתר עצמו בנוגע לידיעתו כי קיים במקום מעבר חצייה ומגרסתו עולה כי ידע שיש בכביש מעבר חציה. בנוסף, הפנתה לטענת הנאשם כי לא יכול היה לראות שום דבר פרט לרכב שלפניו, כיון שנסע במסלול האמצעי מבין שלושה, בשיירה צפופה של רכבים בשלושת המסלולים, שכולם נסעו בנסיעה רצופה ולא עצרו, מבלי שנתן הסבר כיצד הנפגעת הגיעה לנתיב האמצעי בו נהג מבלי שהרכב משמאל לנאשם יפגע בה.   לדברי המאשימה, טענת הנאשם כי לא יכול היה לעצור, הגם שידע שיש מעבר חציה, כיון שרכב שנסע אחריו, היה "דבוק" אליו, הנה גרסה כבושה שאין לתת לה משקל ראייתי, וכך יש לנהוג עם גרסתו הכבושה והסותרת של הנאשם בדבר מכולות שהסתירו לו את שדה הראיה. 

התביעה ביקשה שלא לקבל גרסת עד ההגנה אשר קלמי, ביחס לאי התקנת תמרורי ג-7 במקום,  ולהעדיף על פניה את עדות הבוחן, והפנתה לע"פ 4394/12. ביחס לעד ההגנה רס"ב צחי חכם, טענה התובעת כי לא טיפל בתאונה זו ומחזק גרסת הבוחן. ביחס לעד ההגנה ראובן אוליאל טענה כי אין לדעת אם צילם את זירת התאונה או מעבר חציה אחר הנמצא בסמוך.

התביעה הפנתה לחובת הנהג לפי תקנה 52(6) לתקנות התעבורה ול"הלכת מלניק". לגישת התביעה, הנאשם נהג במהירות 30-40 קמ"ש ולא האט רכבו בהתקרבו למעבר החציה, בהתאם ביקשה לקבוע כי נהג במהירות שאינה סבירה בהתקרבו למעבר, לא נתן דעתו כי קיימת אפשרות שהולך רגל יחצה את הכביש, לא הסתכל לצדדים וגם אם הולכת הרגל הופיעה באופן פתאומי מולו ולא יכול היה לראותה היות והשטח משמאלו היה מוסתר, הרי שהיה עליו לנהוג בזהירות מרבית ולא להמשיך בנסיעה רצופה.  

4. ההגנה עתרה לזיכוי הנאשם. לדברי הסנגור, הולכת הרגל היא שגרמה לתאונה בהתנהגותה הרשלנית עת התפרצה לכביש, רכב קרוב נאלץ לבלום בלימת חרום כדי לא לפגוע בה והנאשם לא יכול היה למנוע את התאונה כי הולכת הרגל התנגשה ברכבו בצד שמאל, במהלך זמן התגובה, כשהנאשם כבר עבר את מעבר החצייה. לטענת הסנגור, עבודת הבוחן רשלנית ולא מקצועית כיון שלא יצא לטפל באירוע במועד התאונה ואף לא כשהתיק הגיע אליו, לא חקר עדי ראיה ושוטר ששמם הוזכר בחקירה, לא ערך שחזור, לא ערך חישובים כדי לדעת אם התאונה בלתי נמנעת, לא בדק שדה ראיה לשמאל בכוון הגעת הולכת הרגל, לא ערך תרשים לפי קנה מידה ושיקר באמרו שהיו במקום תמרורי מעבר חציה ולא צילמם.

לגישת הסנגור, הבוחן התחמק ממתן תשובה ביחס למקום הנזק ברכב והתאוריה שהעלה ביחס למקום הפגיעה בהולכת הרגל לא מתקבלת על הדעת שכן נסמכת היא על מקום נפילת הולכת הרגל, למרות שהנפילה תלויה בגורמים רבים, כעולה גם מעדות רכז הבוחנים צחי חכם.

לטענת הסנגור, שדה הראיה לשמאל היווה גורם לתאונה, שכן קיימות שתי מכולות גדולות בגובה 1.80 מ' על המדרכה ממנה הגיעה הולכת הרגל שגובהה 1.55 מ' וכן קיים מפרץ חנייה באותו צד, והמכולות והמפרץ הסתירו את הנפגעת. בנוסף, שדה הראיה אפסי לשמאל כיון שרכב אחר נסע משמאל לנאשם ובמקביל לו ורכב נוסף משמאלו וקצת לפניו.

הסנגור הפנה לאמרת הבוחן כי מרחק התגובה של הנאשם 9.54 מ' ולכך שלא ידע לומר אם אפשר שהולכת הרגל נפגעה בזמן תגובת הנאשם, כיון שלא ערך חישוב או שחזור או ניסוי שדה ראיה לשמאל. הסנגור הפנה לעפת (נצ') 28434-05-13.