מדינת ישראל נ' ח'

הנאשם הורשע, על פי הודאתו, בעבירות של נהיגה בלא רשיון נהיגה תקף, וגרימת תאונת דרכים.

המדובר באירוע מיום 23.4.15 בו נהג הנאשם ברכבו, פגע ברכב שנסע לפניו, נסע לאחור ופגע ברכב שמאחור ושוב לפנים והמשיך ופגע ברכבים שלפניו ואחריו ולאחר מכן סטה לימין ופגע ברכב שחנה בצד הדרך.

מתברר כי הנאשם איבד את השליטה על רכבו עקב התקף של מחלת האפילפסיה ממנה הוא סובל. עוד מתברר כי לנאשם אין רשיון נהיגה תקף מאז שנת 1998.

המאשימה עתרה לעונש של מאסר, פסילת רשיון נהיגה ועונשים נלווים. הסנגור טען כי מדובר במעידה חד פעמית, בתאונה קלה כשלעצמה הסביר את מצבו הכלכלי והמשפחתי של הנאשם וביקש להקל עמו.

אומר מיד כי נהיגה ברכב כאשר רשיון הנהיגה אינו תקף זמן רב כל כך, כשבע עשרה שנים, שווה בחומרתה בעיני לנהיגה בזמן פסילה. מקל וחומר שהדבר נכון כאשר הסיבה לאי-חידוש הרשיון אינה רק חוב כספי או צבירת ניקוד, אלא מצבו הרפואי של הנאשם.

מדיניות הענישה הנוהגת לעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה שפקע כוללת בחובה פסילת רישיון נהיגה שלא תפחת משלושה חודשים (פסילת מינימום שנקבעה ע"י המחוקק) עד לפסילה בת 3 שנים, ורכיב מאסר החל ממאסר על תנאי עד מאסר בפועל בן מספר חודשים ואף מעל שנה, בתלות בנסיבות המקרה.

במקרה דנן יש להביא בחשבון לחומרה את תקופת פקיעת הרשיון, 17 שנים כאמור ואת הסיבה בגללה מנוע הנאשם מחידוש רשיונו – מצבו הרפואי. מאידך גיסא, לקולא יש להביא בחשבון את העובדה כי לנאשם אין עבירות קודמות.

סבורני, אפוא, כי בגין הנהיגה עצמה מתחם הענישה הראוי הוא בין מאסר מותנה למאסר קצר בעבודות שירות לצד פסילה מקבלת רשיון לתקופה שבין 9 ל – 15 חודשים.