ת"ב 30619-02-15

לפניי בקשת המבקשת לעיון חוזר בהחלטתי מיום 29.01.17 (להלן – "ההחלטה") שדחתה את בקשתה לביטול פסק הבורר (להלן – "הבקשה לביטול").

אזכיר כי בהחלטתי הנ"ל, ראיתי לדחות את הבקשה לביטול מן הטעם שהוגשה בחלוף 45 יום ממועד המצאתה למבקשת, ובהתאם להלכה הפסוקה, ומשלא הוגשה בקשה למתן אורכה ולא נטען כי האיחור נבע מטעמים מיוחדים, אין בית המשפט רשאי להאריך את המועד הקבוע בחוק.

לטענת המבקשת, נפלו בהחלטתי הנ"ל 2 טעויות, הנוגעות לאופן חישוב הימים, באופן שיש בו כדי להפוך את ההחלטה על פיה, ובמה דברים אמורים? ראשית – הבקשה לביטול הוגשה לבית הדין ביום 12.02.15 ולא כפי שנכתב בטעות בהחלטתי (15.02.15); ושנית – קבעתי בהחלטתי כי פסק הבורר הומצא למבקשת ביום 28.12.15, שעה שבמועד הנ"ל הוא ניתן ע"י הבורר. לאור האמור לעיל, טענה, בקשת הביטול הוגשה במסגרת 45 הימים הקבועים בחוק.

המשיב התנגד לבקשה והקדים וטען כי הדרך הנכונה להשיג על ההחלטה היא להגיש ערעור. לגופו של עניין טען כי בכל דרך בה מונים את הימים, מגיעים למסקנה זהה – הבקשה לביטול הוגשה לאחר חלוף 45 יום.

הכרעה

דין הבקשה להידחות.

מבדיקה חוזרת של התיק האלקטרוני עולה כי הבקשה לביטול הוגשה ביום 15.02.15, אלא שמקובלת עלי טענת המבקשת, כי משעה שניתנה לה חותמת נתקבל על הבקשה ביום 12.02.15, יש לראות במועד זה כמועד הקובע שעד אליו יד למנות את מספר הימים.

אלא שאין בכך כדי להושיע את המבקשת, שכן, לא בכתבי הטענות מטעמה ואף לא בבקשה דנן, מצאה לנכון לציין מתי פסק הבורר הומצא לה אל נכון. תחת זאת, העדיפה להשאיר מידע זה, שהנו קריטי להחלטה – עמום.

ובכן, בהחלטתי אז, כמו היום, בהיעדר ראיה לסתור, ומשהמבקשת ממלאת פיה מים, לא נותר לי להניח כי מועד מתן פסק הבוררות - 28.12.14 - הוא גם מועד המצאתו למבקשת באמצעות נציג מוסמך שלה, ולפיכך, מתבקשת המסקנה כי הבקשהלביטול הוגשה בחלוף 47 ימים, ולא 50 כפי שקבעתי קודם.