ס. יהודה - השקעות ופיננסים בע"מ נ' א. דורי בניה בע"מ ואח' (ואח')

 עיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה (וכן בכתבי הטענות).

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מסדירה את סוגיית המצאת הערובה לתשלום הוצאות ועיקר תכליתה מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כאשר בית המשפט סבור שסיכויי ההליך קלושים. כאשר עסקינן בחברה תובעת גובר סעיף 353א לחוק על תקנה 519 לתקסד"א [רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009), פסקה 11].

סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן – "החוק") מסמיך את בית המשפט להורות כי חברה תובעת, שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע, במידה שיזכה בדין. בית המשפט לא יורה על הפקדת ערובה בהתקיים אחת משתי חלופות: [1] אם החברה הוכיחה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע; [2] אם בית המשפט סבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות חיוב החברה בהפקדת ערובה.

הגם שהשיקולים הכלליים המסדירים את סוגיית חיובו של התובע בהפקדת ערובה (סיכויי ההליך וזכות הגישה לערכאות) רלוונטיים להפעלת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת סעיף 353א [רע"א 10376/07 לעיל, פסקה 12], ההנחה היא כי לגבי חברות החיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הינו החריג [רע"א 857/11 מועצה מקומית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ (23.5.2011), פסקה 5].

בבקשתה ציינה המבקשת (הנתבעת) כי, כעולה מתמצית רישום המשיבה (התובעת) ברשם החברות, על נכסי התובעת רשומים חמישה שעבודים בלתי מוגבלים, לטובת ארבעה בנקים שונים, בסכום של 700,000 דולר ארה"ב, וכן שעבודים על זכויות התובעת בנכס נדל"ן וזכויותיה לקבלת כספים מצדדים שלישיים. עוד טענה הנתבעת כי סיכויי התביעה כלפיה – נמוכים.

התובעת טענה בתגובתה כי אין מקום לחייבה בערובה שכן יכולה היא לשלם את הוצאות הנתבעת אם תזכה בדין. התובעת עמדה בתגובתה על איתנותה הכלכלית לרבות הון עצמי של מעל 5,000,000 ₪ והסבירה כי שלושה מהשעבודים צריכים להימחק. התובעת צרפה לתגובתה תצהיר של בעליה, מכתב מרואה החשבון של החברה המתייחס באופן כלכלי למצבה של החברה נכון לסוף שנת 2015, ומספר מסמכים נוספים.

הנתבעת טענה בתשובתה כי התובעת לא סיפקה ראיות של ממש לאיתנותה הפיננסית, כגון מאזני החברה, דוחות רווח והפסד, דוח תזרים מזומנים או חוות דעת כלכלית.

התובעת היא חברה בע"מ. המסמכים שצרפה התובעת אינם מוכיחים את טענתה בדבר יכולתה לשלם את הוצאות הנתבע (הדוחות הכספיים לא צורפו ומכתב רואה החשבון מתייחס לשנת 2015). יתר על כן, עיון בכתבי הטענות מקים אכן חשש כי ספק אם עומדת לתובעת עילת תביעה טובה נגד הנתבעת.

במצב דברים שכזה מן הראוי לקיים את הכלל שקבע המחוקק ולחייב את החברה התובעת בערובה.

באשר לסכום הערובה, דומה כי, בהתחשב בין היתר בגובה התביעה ובסיכויי להתקבל, הסכום שבקשה הנתבעת (25,000 ₪) מאזן נכונה בין הצורך להבטיח את יכולתה של הנתבעת לזכות בהוצאות במקרה בו תידחה התביעה לבין זכות הגישה לערכאות של החברה התובעת, ואפשר שהוא אף על הצד הנמוך.