פלוני נ' עוף עוז (שיווק) בע"מ ואח' - פסקדין

רקע

1. לפניי תביעה לנזקי גוף אשר נגרמו לתובע כתוצאה מתאונה שקרתה בשעת עבודתו ביום 12.11.20.

2. התובע הוא מנהל יצור במפעל של הנתבעת 1. הנתבעת 1 היא בעלת המפעל שבו התרחשה התאונה ובעלת המכונה לאריזת עופות ממנה נפגע התובע. הנתבעת 2 היא המעסיקה הישירה של התובע.

3. בהתאם לכתב התביעה, ביום התאונה ארעה תקלה במכונה לאריזת עופות, התובע הכניס את ידו למכונה על מנת לנסות ולפתור את התקלה ולאפשר המשך עבודה ואז נפגע בידו (להלן – התאונה).

    

   תמצית טענות הצדדים

   תמצית טענות התובע

4. לטענת התובע לנתבעות אחריות מלאה לקרות האירוע. לטענתו הנתבעת 1 אשר הפעילה את המפעל לא ספקה הדרכות בטיחות, לא הציבה שילוט, לא סיפקה ציוד מגן, לא דאגה לפקח על עבודות העובדים בשטח, לא הכינה תוכנית בטיחות, לא הפיקה לקחים מתאונות קודמות ועוד. הנתבעת 2 אשר מעסיקה יותר מ-250 עובדים גם היא לא ספקה הדרכה, פיקוח, ציוד מגן ולא הבטיחה סביבת עבודה בטוחה. לאור האמור סבור התובע כי לנתבעות אחריות מלאה וכי אין להטיל עליו אשם תורם כלל.

5. ביחס לשיעור הנכות סבור התובע כי, בין היתר, לאור סתירות שנמצאו בעדותו של המומחה מטעם בית המשפט וכן לאור הטעיה של המומחה, חוות הדעת שלו פגומה ועל כן הוא מבקש שתילקח בחשבון נכות רפואית בשיעור 30%, כמו שקבע המומחה מטעמו. לחילופין מבקש התובע להפעיל את סעיף 29(6)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן – התקנות), במלואו יחד עם סעיף 41(10)(ה) לתקנות. לחילופי חילופין מבוקש לשקול מינוי מומחה אחר או נוסף.

6. התובע הציג חישוב נזק מטעמו.

    

   תמצית טענות הנתבעת 1

7. הנתבעת 1 טוענת כי התובע הוא עובד של הנתבעת 2 וכי היא נתבעה "רק בשל כך שהמכונה ממנה נפגע התובע הינה מכונה שלה ובשל היותה בעלת ומחזיקת המפעל". נטען כי התובע משמש כ'מנהל יצור' ותפקידו לעקוב אחרי כל עובד שעוסק בפירוקים של העופות. הנתבעת 1 סבורה שהתובע לא היה אמור בשום מצב לתחזק את המכונה, גם אם הוא ניסה, לטענתו, לקרוא לאנשי האחזקה והם לא הגיעו. הנתבעת 1 טוענת כי היא הדריכה את עובדיה והיה על הנתבעת 2 להדריך את העובדים מטעמה. נטען כי לאור רשלנותו של התובע ואשמו התורם יש לדחות את התביעה או לחילופין להפחית 50% מכל פיצוי.

8. לעניין חלוקת האחריות בינה לבין הנתבעת 2 נטען כי לאור זאת שהנתבעת 2 היא האחראית על בטיחות עובדיה והיא זאת שהנחתה אותם כמעסיקה בפועל יש להורות על חלוקת אחריות במסגרתה הנתבעת 1 תישא ב-20% והנתבעת 2 תישא ב-80%.

9. ביחס לנכות נטען כי הן המומחה מטעם בית המשפט, הן הוועדה של המוסד לביטוח לאומי והן המומחה מטעם הנתבעת 1 קבעו נכות בשיעור 10% רק בשל תסמונת CRPS, אך ללא סימנים אובייקטיביים כאשר התובע ממשיך בעבודתו במפעל באותו תפקיד ועל כן אין לקבל את בקשות התובע בעניין זה.

10. הנתבעת 1 הציגה חישוב נזק מטעמה.

     

    תמצית טענות הנתבעת 2

11. הנתבעת 2 טוענת כי כתב התביעה אינו מפרט את אחריותה לתאונה וכי אין מחלוקת שהמפעל והמכונה הם בבעלות מלאה של הנתבעת 1.

12. נטען כי יש להשית על התובע 100% אשם תורם מפני שאף אחד לא ביקש ממנו להפעיל את המכונה או לתקן אותה והוא עשה זאת על דעת עצמו, זאת חלף קריאה לאיש תחזוקה והמתנה להגעתו.

13. לעניין חלוקת האחריות בינה לבין הנתבעת 1 צוין כי לאור העדויות שנשמעו, חובת האחריות על ביצוע ההדרכות היא של הנתבעת 1 ומשכך חלוקת האחריות היא 90% הנתבעת 1 ו-10% הנתבעת 2.

14. הנתבעת 2 הגישה חישוב נזק אך ציינה כי לעמדתה יש לדחות את התביעה הן לאור זאת שהיא נבלעת והן לאור האשם תורם בשיעור של 100%.

     

    העדים שנשמעו לפניי

15. במסגרת החקירות נחקרו לפניי הגורמים הבאים:

    1. המומחה שמונה מטעם בית המשפט – ד"ר אנדריי אנדרחנוב (להלן – המומחה);

    2. התובע;

    3. גב' פלונית – אשת התובע;

    4. מר רביע אבו מדיגם – עד מטעם התובע;

    5. מר סלים סעדי – מומחה בטיחות מטעם התובע;

    6. מר נואף אבו מעמר – מנכ"ל הנתבעת 1;

    7. מר אורפז טל – ממונה בטיחות של הנתבעת 1;

    8. מר סאלח אבו דסבחא – הבעלים והמנכ"ל של הנתבעת 2.

16. כלל ההפניות הן לפרוטוקול הדיון מיום 28.10.25.

     

    דיון והכרעה

17. גרסת התובע לעצם קרות התאונה, הן בתצהירו והן בעדותו לפניי, לא נסתרה ויש לה תמיכה במסמכים הרפואיים וכן בעדותו של מר אבו מדיגם (זאת על אף שלא ראה את עצם קרות האירוע אלא הגיע לאזור המכונה רק אחרי שידו של התובע נתקעה במכונה; ע' 65 ש' 4-6). יש להעיר כי התובע ציין בחקירתו שישנו סרטון אודות האירוע, הסרטון לא הוצג אך בתצהיר תשובות לשאלון מטעמו של מר אבו מעמר צוין כי תוכן הצילום נמחק אוטומטית כעבור 14 ימים.

     

    האחריות

18. בשאלת האחריות נחלקו הצדדים הן בנוגע לשאלת האחריות של התובע לאירוע והן בנוגע לחלוקת האחריות בין הנתבעות.

19. את שאלת האחריות בעניינו יש לבחון על בסיס עוולת הרשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – הפקודה) ועל בסיס עוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודה.

     

    עוולת הרשלנות

20. על מנת לבסס קיומה של עוולת רשלנות יש להוכיח מספר תנאים: חובת זהירות כלפי הניזוק (מושגית וקונקרטית); הפרת החובה; קיומו של נזק; וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק (ע"א 145/80ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש (9.11.1982)). בפסיקה נקבע כי למעסיק קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית (ראו לדוגמא ע"א 7895/08קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין(31.8.2011)). גם מזמין עבודה נושא חובת זהירות כלפי עובדו של קבלן או כל אדם המצוי בשטח שבבעלותו או בשליטתו, העלול להיפגע בשל אי קיומן של החובות המוטלות עליו על פי דין (ראו לדוגמא: ת.א. (מחוזי-חיפה) 60161-03-17 פלוני נ' כאן בונים בע"מ (25.9.2018); ת.א. (מחוזי חיפה) 10812-12-09 אחמד נאבר אבו נאסר נ' ג'יריס עווד (8.3.2016)).

21. התובע מועסק על ידי הנתבעת 2 במפעלה של הנתבעת 1 כמנהל ייצור. המפעל והמכונות הן בבעלות הנתבעת 1, כאשר הנתבעת 2 מספקת לנתבעת 1 עובדים, כך שבמפעל ישנם עובדים של הנתבעת 1 ושל הנתבעת 2, כאשר לא ניתן להבחין בין עובדי הנתבעת 1 לבין עובדי הנתבעת 2 (ע' 102 ש' 8-12). התשלום אותו משלמת הנתבעת 1 לנתבעת 2 הוא עבור כמות עופות שנארזו, לפי משקל (ע' 40 ש' 30-31).

22. אחרי שעיינתי בראיות אני סבור ששתי הנתבעות התרשלו בתפקודן, כאשר מהעדויות שעלו לפניי מצטיירת תמונה עגומה שבה הנתבעות מגלגלות את האשמה האחת על השנייה ואף אחת מהן לא פועלת על מנת למנוע תאונה נוספת (ע' 53 ש' 1-3; כאשר תאונה במכונה דומה התרחשה לפני מספר שנים ונראה כי הלקחים לא הופקו ואף לא בוצע תחקיר (ע' 45 ש' 9-19; ע' 89 ש' 22-25; ע' 91 ש' 31-33)):

    1. העדר הסכם - לא הוצג הסכם בין הנתבעות, לרבות ביחס לאחריות לעובדים ולחלוקת האחריות במקרה של תאונה, נכון למועד קרות התאונה (על אף שנטען לפניי בשלב מסוים של שמיעת הראיות כי קיים הסכם כזה (ע' 107 ש' 5-6)).

    2. העדר דיווח על פי חוק - נראה כי שתי הנתבעות הפרו את החוק בכך שלא דיווחו למשרד העבודה אודות תאונת העבודה (ראו מוצג ח'5 למוצגי התובע).

    3. העדר שילוט כנדרש - במסגרת תיק המוצגים מטעם הנתבעת 1 הוגש צילום של דף שנחזה להיות 'שלט בטיחות'. כאשר נשאל מר נואף הוא ציין שהשלט שצורף למוצגי הנתבעת 1, ואשר הוא אינו יודע על ידי מי צולם, נמצא ליד המכונה על הקיר ונמצא שם "כל הזמן" (ע' 81 ש' 1-6). מנגד מר אורפז העיד לפניי שהשלט נמצא לפני הכניסה למחלקה (ע' 94 ש' 5) כאשר נשאל האם השלט היה נמצא שם במועד התאונה הוא השיב "אני לא חושב, היה משהו, דברים אחרים, היה הוראות בטיחות אחרות... זה ספציפית לא, בזמן התאונה לא" (ע' 94 ש' 25-28). מר מעמר ציין כי קיים שלט במפעל (ע' 79 ש' 32). התובע העיד לפניי שאין כלל שלט, לא על המכונה, לא באולם ולא בכניסה (ע' 39 ש' 21-28). הסתירות האמורות בגרסת עדי הנתבעת מביאים אותי לכלל מסקנה שהנתבעות לא הצליחות להוכיח כי היה שילוט כנדרש במועד התאונה.

    4. העדר ביצוע הדרכת בטיחות – מהעדויות שעולות לפניי עולה כי הנתבעת 1 והנתבעת 2 לא פעלו לביצוע הדרכת בטיחות לעובדי הנתבעת 2 (ע' 96 ש' 21-29). מר אבו מעמר העיד כי עובדי הנתבעת 2 לא עוברים אצל הנתבעת 1 הליך קליטה אבל עוברים "הדרכה כללית" אצל הנתבעת 2, כאשר העובד לא חותם על שום נייר אחרי ביצוע ההדרכה (ע' 73 ש' 4-11). בהמשך שינה מר אבו מעמר את גרסתו כאשר בתחילה ציין כי עובד של הנתבעת 1 שמגיע למפעל עובר הדרכה אצל אורפז, ממונה הבטיחות (ע' 75 ש' 22-25), ועובדים של הנתבעת 2 לא. ולאחר מכן ציין כי התובע לא ציית להוראות של אורפז (ע' 76 ש' 18-20). כאשר מר סבאח העיד כי לנתבעת 2 אין ממונה בטיחות, לא בזמן התאונה וגם לא כעת (ע' 110 ש' 7-13). בניגוד לעדותו לפניי כי יש לו הוראות בטיחות במשרד (ע' 112 ש' 1) בתצהיר תשובות לשאלון השיב 'לא ידוע', והעיד כי ישנו מסמך בטיחות שהתובע חתום עליו אך לא הציג אותו (ע' 112 ש' 13-16). מכל האמור עולה המסקנה כי לא הנתבעת 1 ולא הנתבעת 2 דאגו לבצע הדרכת בטיחות לתובע.

    5. ידיעה בפועל על תיקון תקלות על ידי גורם שלא מוסמך – ראשית, במסגרת תשובה 9 לתצהיר תשובות לשאלון השיב מר אבו מעמר לשאלה "כיצד, לדעתכם, היה ניתן למנוע את התאונה?" כי "אם התובע היה נזהר, ופועל כפי שהודרך לפעול, היה עליו לכוון את מכונת האריזה למלא את המחסנית בגליל ניילון ולהשגיח. אם חלילה תוכנה זולג או שהתבנית נתקעת או כשהוא מבחין בכל תקלה אחרת, עליו לעצור את המכונה במפסק או לפתוח את חלון השירות ורק אח"כ לתקן את התקלה, אלו הוראות בסיסיות... הדרך האחת והיחידה להיפגע מהמכונה הינה לפעול בניגוד להוראות דנן ולשיטת העבודה שהתובע הכיר והודרך לגביה". היינו מנכ"ל הנתבעת 1 מודה בתצהירו כי התובע הודרך איך לתקן את המכונה על אף שהוא אינו מכונאי מוסמך. בכך התרשלה הנתבעת 1 כלפי התובע. שנית, מר סעדי העיד לפניי שבזמן שהוא תישאל את התובע אשר אמר לו שהוא טיפל לפני התאונה בעשרות מקרים של תקלות, מר אורפז שנכח גם הוא בתשאול, לא אמר דבר כתגובה לאמירותיו של התובע, כאשר מצופה היה מאחראי בטיחות שיעיר לתובע שחל איסור שהוא יטפל בתקלות (ע' 33 ש' 33-34). שלישית, מר מעמר טען לפניי שיש לו עובד אשר תפקידו לבדוק את תקינות המכונה. העובד לא הובא על ידי הנתבעת 1 לתת עדות (ע' 80 ש' 5-6).

23. לאור האמור אני קובע כי הנתבעות התרשלו כלפי התובע.

     

    הפרת חובה חקוקה

24. בהתאם לתקנה 3 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשע"ט-1999 (להלן – תקנות העבודה), על מחזיק במקום עבודה חלה החובה להדריך את העובדים, בין היתר, בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם. "מחזיק במקום העבודה" מוגדר בתקנות, בין היתר, כ: מעביד, במפעל – הבעל או התופש כמפורט בסעיפים 219 עד 221 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970; בעל מקום העבודה; המנהל בפועל את מקום העבודה; מי שבהשגחתו או בפיקוחו פועל מקום העבודה. הנתבעות שלפניי נכנסות להגדרת 'מחזיק במקום עבודה': הנתבעת 1 לאור זאת שהיא בעלת המפעל, בעלת מקום העבודה, ובהשגחתה פועל מקום העבודה; הנתבעת 2 היא המעסיקה של העובדים בחלק זה של המפעל.

25. לאור זאת חלה על שתי הנתבעות חובת קיום הדרכה בהתאם לתקנות העבודה.

26. מהעדויות שנשמעו לפניי עולה שעובדיה של הנתבעת 2 'נפלו בין הכסאות' וכי אף אחת מהנתבעות לא ביצעה להם הדרכה. למסקנה האמורה אני מגיע לאור המצוין לעיל ולאור:

    1. עדותו של התובע (סעיף 10 לתצהירו; ע' 38 ש' 10-11);

    2. עדותו של מר רביע אבו מדיגם (סעיף 7 לתצהירו);

    3. עדותו של סאלם (ע' 110 ש' 10-14). יוער כי בעדותו לפניי עומד בניגוד לתצהירו של מר נואף אבו מעמר במסגרתו ציין כי "הדרכות בטיחות נעשו באופן שוטף ע"י ומטעם רואיה והמעבידה" (סעיף 7 לתצהירו);

    4. עדותו של מר אורפז לפיה עובד של הנתבעת 2 לא עובר אצלו הדרכת בטיחות (ע' 88 ש' 17-19);

    5. הנתבעות לא הציגו אף מסמך אשר מצביע על כך שהתקיימו הדרכות בזמן אמת (בהקשר זה יוער שטענות מר אבו דסבחא לא נתמכו באף ראיה (ע' 110 ש' 34-36)).

27. התקנות חלות הן על הנתבעת 1 והל על הנתבעת 2. הנתבעת 2 היא המעסיקה והנתבעת 1 היא בעלת המפעל והמכונה. שתיהן לא דאגו להדריך את עובדי הנתבעת 2 (ע' 73 ש' 4-8). אחראי הבטיחות מטעם הנתבעת 1 רואה עצמו כמי שאינו אחראי על השאלה האם עובדי הנתבעת 2 שעובדים במפעל שבו הוא ממונה כאחראי בטיחות עברו הדרכה (ע' 88 ש' 17-21).

28. לאור האמור אני קובע כי הנתבעות הפרו חובה חקוקה.

    אשם תורם

29. הנתבעות שלפניי טענו שיש להטיל על התובע אשם תורם, לשיטתה של הנתבעת 1 בשיעור של 50% ולשיטתה של הנתבעת 2 בשיעור של 100%.

30. בפסיקת בתי המשפט נקבע שככלל יש להימנע מהטלת אשם תורם על עובד בגין תאונה שהתרחשה במקום עבודתו, כאשר צוין שיש לבחון את נסיבות המקרה וכי "בית משפט זה פסק פעם אחר פעם, כי לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו... רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול־דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק" (ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (19.11.1987)). במקום אחר צוין ש"זקיפת אשם תורם לחובת עובד שעה שזה נפגע במהלך עבודתו עבור מעבידו, היא בגדר חריג" (ת"א (י-ם) 11198/07 עג'לוני נ' י' את א' ברמן בע"מ (22.4.2012((.

31. התובע העיד לפניי שתפקידו הוא "לעקוב אחרי כל עובד מסביב לפירוקים עד למחלקת האריזה, אני דואג שכל הקו הזה לא יתעכב, אפילו בעבודה, ואני אמור לתקן כל תקלה כלשהי" (ע' 37 ש' 23-25). התובע טוען כי ביום התאונה הוא התבקש לסייע בפתרון תקלה שהייתה במכונה שעה שמגשית נתקעה בה וזאת על מנת לאפשר המשך עבודה של המכונה. התובע טען לפניי שהוא התקשר לאיש אחזקה מספר פעמים אך איש האחזקה שאמון על תיקון המכונה לא ענה לו ולכן הוא ניסה לתקן את המכונה בעצמו. התובע טוען שאם הוא לא היה עושה כן הוא היה ננזף ואולי אף מעבר לכך (ע' 54 ש' 23-26). התובע טוען שהתערבות שכזו היא שגרתית וקרתה אינספור פעמים ובידיעת כולם (סעיף 10 לתצהירו של התובע). עדותו של התובע נתמכת בעדותו של מר רביע אבו מדיגם, עובד במפעל כשמונה שנים, כאשר בזמן התאונה הוא היה עובד של הנתבעת 2. בעדותו, במסגרת תצהירו, שלא נסתרה, ציין מר אבו מדיגם כי "התובע משמש כמנהל במפעל אבל במקרים רבים מטפל בתקלות (למשל כאשר מגש נתבע במכונה) וזאת כדי לקדם את העבודה (אחרת כל פס היצור נתקע) – דבר זה ידוע לכולם, מקובל ונהוג מזה שנים רבות המפעל" (סעיף 3 לתצהירו). במסגרת חקירתו אישר מר אבו מדיגם כי מותר לתובע לגעת במכונה (ע' 67 ש' 13-15). לאמור יש להוסיף את המצוין בסעיף 9 לתצהיר תשובות לשאלון מטעמו של מר אבו מעמר, אשר צוין לעיל, לפיו התובע הודרך אך לתקן תקלות במכונה.

32. מנגד העידו לפניי העדים מטעם הנתבעות אשר ציינו כי היה על התובע להמתין להגעת טכנאי: מר אבו מעמר שציין שרק עובדי מחלקת האחזקה מורשים לטפל בתקלות (ע' 84 ש' 8-11); מר אבו סבחא אשר ציין כי לתובע אסור היה לגעת במכונה גם במחיר שקו היצור ייעצר (ע' 108 ש' 37-38); מר אורפז אשר ציין כי כאשר המכונה נתקעת יש לקרוא לאנשי האחזקה (ע' 98 ש' 19). במענה לשאלת בית המשפט אודות הפרקטיקה שנטען שקיימת במסגרתה אחד מהחבר'ה מתקן את התקלה, ציין מר אורפז כי הוא לא מכיר את הפרקטיקה הזאת (ע' 99 ש' 32-33).

33. אחרי ששמעתי את העדים שלפניי אני מעדיף את עדותו של התובע ושל מר אבו מדיגם שכן ניכר כי עדותם באה מחיי המעשה בעוד העדויות מטעם הנתבעות הן עדויות 'מחדר המנהלים' (וכן כי לעדותו של התובע ישנו תימוכין מסעיף 9 לתצהיר התשובות לשאלון מטעם הנתבעת 1 ממנו עולה בבירור כי הנתבעת 1 הדריכה והכירה בכך שהתובע מתקן את המכונה בפועל). התובע הבין, וכנראה לא רק הוא, שהמנהלים שלו רוצים ש'העסק יעבוד' וחלק מהתפקיד שלו זה לקדם את העבודה כדי שפס הייצור לא יעמוד. זה היה המסר. התובע הגדיל ראש, כנראה יותר מפעם אחד, וכל עוד לא אירע כל נזק ו'העסק עבד' אף אחד לא טרח לבדוק האם ישנן תקלות ומי מתקן אותן. כאשר נגרם נזק לתובע, נשמעה לפתע הטענה לפיה לא ברור מדוע התובע פעל כפי שפעל.

34. עם זאת, אין להתעלם מכך שהתובע לא ציין שהוא עדכן את מנהליו בכך שהוא זה שבפועל מתקן את המכונה כאשר היא נתקעת וייתכן וככל והוא היה מעדכן אותם הם היו פועלים להעמיד איש טכני צמוד יותר למכונה והוא לא היה נדרש לפעול לתיקון המכונה. בנוסף, התובע לא פירט כמה פעמים התקשר לאיש האחזקה וכמה זמן המתין לו שיבוא לתקן את התקלה או מדוע לא פנה למשרדו של איש האחזקה אשר נמצא בסמוך לבקש ממנו שיבוא לתקן את התקלה (לאור הטענה שאין מענה טלפוני).

35. בשקלול כל האמור אני קובע אשם תורם של התובע בשיעור נמוך של 10%.

     

    חלוקת האחריות בין הנתבעות

36. בהתאם לסעיף 84(ב) לפקודה החלוקה הפנימית בין המעוולים נעשית על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת-אחריותו" של כל אחד מהמעוולים, כאשר בפסיקה נקבע כי החלוקה תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים (ראו לדוגמא ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (7.9.2010)).

37. בענייננו לשני הצדדים ישנו אשם מוסרי, אם כי אני סבור שלנתבעת 1 ישנו אשם גדול יותר לאור זאת שהיא הבעלים של המפעל, היא הבעלים של המכונה, היא הכניסה את עובדי הנתבעת 2 לחצריה, היא זאת שלא הבהירה לעובדי הנתבעת 2 כי אסור להם לגעת במכונה בעת תקלה, היא זאת שלא הקפידה לתלות שלטי בטיחות בסמוך למכונה, היא זאת שלא וודאה שעובדי הנתבעת 2 עוברים הדרכת בטיחות (מטעמה או מטעמה של הנתבעת 2). מנגד, גם לנתבעת 2 קיים אשם שכן הנתבעת 2 שלחה את עובדיה למפעלה של הנתבעת 1 ללא שדאגה שעובדיה עוברים הדרכת בטיחות, ללא שהבהירה להם שאסור להם לגעת במכונה ככל שהיא מתקלקלת וללא שדאגה שהנתבעת 1 תעביר להם הדרכה.

38. הנתבעת 1 ניסתה לטעון כי הנתבעת 2 היא חברה קבלנית שחלק משרשרת הייצור נמצאת באחריותה והכנסת הנתבעת 1 לתמונה היא 'רק' בשל כך שהמכונה שממנה נפגע התובע היא מכונה שלה ובהיותה מחזיקה במפעל. אני חולק על מסקנת התיאור. הנתבעת 1 היא מונעת נזק טובה יותר מהנתבעת 2. כפי שצוין לעיל אם היא הייתה פועלת בצורה סבירה ולא רשלנית, סיכוי גבוה שהתאונה לא הייתה מתרחשת (לאמור יש להוסיף כי מר אבו מעמר ציין כי התובע לא ציית להוראות שניתנו על ידי אורפז, היינו הוא רואה את אורפז כנותן הוראות בטיחות אל מול התובע (ע' 76 ש' 18-20) וכן להזכיר את סעיף 9 לתצהיר התשובות לשאלון מטעמו שצוין לעיל).

39. לאור האמור אני קובע כי חלוקת האחריות היא :70% הנתבעת 1 ו-30% הנתבעת 2.

     

    הנזק

40. התובע הגיש חוות דעת מומחה אשר קבעה כי לתובע נכות בשיעור 30%. הנתבעות הגישו חוות דעת מומחה אשר קבע כי לתובע נכות בשיעור 10%. המומחה, קבע כי לתובע נכות בשיעור 10%, זאת בהתאם ל"שליש עד חצי של תקנה 29(6)(ב) לתקנות".

41. במסגרת חוות דעתו ציין המומחה כי ערך לתובע בדיקה גופנית וציין, בין היתר, לעניין האמה כי "טווחי תנועת פרונציה וסופינציה מלאים וזהים באמה דו צדדי אך ביד ימינית מלווים בכאב לאורך הטווח" צוין כי "לאחר הסרת החבק יש לציין חיוורון של העור באזור הנ"ל התואם לצורת החבק. צבע, מרקם, תשעורת, איכות של העור באצבעות – כף יד – שורש כף יד - אמה תקינים דו צדדי". המומחה ציין כי "כוח שרירים שמור בכף יד שמאל ומוחלש בימין". המומחה סיכם את חוות דעתו וציין כי "נשארו לתובע כאבים באצבעות – כף יד – שורש יד ואמה של ידו הימנית עם מרכיב נוירופטי בהחלט. הכאבים תמידיים שמגבילים את מר פלוני בפעילות יום יומית אך מאפשרים להמשיך בעבודתו כולל פעילות כפיים.... חולשה באחיזה בידו הימנית ומוטוריקה עדינה. הפרעות תחושה עם תחושת זרמים לסירוגין באצבעות 1-2-3 כף יד ימין. נאלץ להסתייע לסירוגין בבני ביתו וחברים בפעילות יום יומית". לאור האמור סיכם המומחה את מסקנתו כי "אני סבור שמדובר בתסמונת כאב נוירפטי מסוג של CRPS לאחר אירוע חבלתי מתאריך 12.11.202. היעדר שינויים טרופיים בעור, ציפורניים גודודת, ללא שינוי במרקם ואיכות העור באצבעות – כף יד – שורש יד ואמה של ידו הימנית אינם תואמים לדרגת חומרה קשה אלא בינונית של התסמונת. כמו כן ברצוני לציין פעילות אקטיבית בידו שקיימת עם המגבלות המצויינות לעיל. לדעתי נכות צמיתה של מר פלוני עקב התאונה מיום 12.11.2020 נקבעת לפי סעיף 29(6)(II) – 10%".

42. בעקבות הגשת חוות הדעת הגיש התובע שאלות הבהרה למומחה במסגרתם שאל, בין היתר, האם לאור נוסח הסעיף העדכני נכון להפעיל את סעיף 29(6)(ג) לתקנות. המומחה הגיש השלמה לחוות הדעת וציין כי "לאור המצב הביטחוני בחודשים האחרונים ועומס עבודה כולל כוננויות לילה פעילות ועמוסות יום יומית נפלה לי טעות בציון סעיף בהערכת אחוזי נכות צמיתה... הסעיף המצוין בחוות הדעת נלקח לגרסה ישנה יותר של הספר של המוסד לביטוח לאומי. יחד עם זאת אני רוצה להביא וסבור עם זאת שהטעות בסעיף אינה משנה את אחוזי הנכות הצמיתה. לאור המצוין לעיל: נכות צמיתה של מר פלוני עקב התאונה מיום 12.11.2020 נקבע לפי מחצית בסעיף 29(6)(ב) – 10%".

43. לאור שאלה נוספת של התובע הבהיר המומחה כי:

    "לאחר עיון בשאלות ברצוני להודיע כי תסמונת כאב הקיים למר פלוני יכול להתאים לתסמונת CRPS בדרגה קלה בלבד. לאור התמונה הקלינית, נתוני הבדיקה, משך הזמן לאחר הבדיקה, טיפול תרופתי בלבד עם תגובה אליו, העדר טיפול פולשני וטיפולים ניתוחיים חוזרים, העדר שינויים דיסטרופיים (אטרופיים) בגף העליון והנפגע ממצד העור – הציפורניים – השרירים, העדר שינוייים סודומוטוריים בדרגות מתקדמות, חזרה לפעילות יום יומית וחזרה לעבודתו ולנהיגה עם מגבלה מסוימת המצוינת לעילאני סבור לקבוע שמדובר בתסמונת כאב נוירופטי שאינו תואם באופן מוחלט להגדרה של CRPS או RSD לפי כול הקריטריונים המקובלים בספרות המקצועית של נוירולוגיה או כירורגיה של היחיד.... לאור ריבוי תסמונות כאבי שונים ומשונים בפגיעות גף עליון מקובל לאבחן, לדרג ולטפל בהן לפי החלוקות והגדרות טיפול המקובלים של CRPS/RSD. לאור כל המצוין לעיל כולל תמונת קלינית שמתאימה לדרגה קלה של כאב נוירופטי, היענות חלקית לטיפול תרופתי עם חזרה לפעילות כפיים, נהיגה ולעבודתו עם הגבלה מסוימת אך פעילות כפיים לא מבוטלת, שמירה על טיפוח והגיינת ידיים, העדר שינויים טרופיים ביד, העדר טיפולים פולשניים, ניתוחים חוזרים אני סבור לקבוע שנכות קמיצה תואמת לשליש עד חצי של תקנה 29(6)(ב) – 10%".

44. המומחה נחקר לפניי ובניגוד לנטען בסיכומיו של התובע, עדותו של המומחה הייתה ברורה, שלמה, מקצועית והתייחסה לכל השאלות שנשאל בצורה משכנעת.

45. בסיכומיו מעלה התובע מספר הסתייגויות שיש לו מחוות הדעת של המומחה כך שבסופו של אותו פרק הוא מבקש לקבוע נכות רפואית בשיעור של 30%, לחבר את סעיף 29(6)(ב) וסעיף 41(10)(ה) או למנות מומחה אחר או נוסף. להלן אתייחס להסתייגויות התובע ואבהיר מדוע איני מקבל את הסתייגויותיו:

    1. לטענת התובע המומחה ציין בחוות דעתו כי התובע סובל מתסמונת CRPS בדרגת חומרה בינונית, כאשר המומחה שלל דרגה קלה ודן בחלוקה שבין בינונית לקשה. זאת על בסיס תקנות שאינן בתוקף עשרות בשנים וכאשר הוא הופנה לכך שהתקנות אינן בתוקף הוא "התבצר ב-10% שנתן בחוות הדעת השגויה שלו...". אני דוחה את טענות התובע בעניין זה. ראשית, המומחה הסביר בצורה ברורה שהוא הפנה בטעות לתקנות שאינן בתוקף (נימק זאת בעבודה מאומצת לאור המלחמה) וכי כאשר הוא עבר בדיעבד אחרי הפנית התובע על התקנות הוא ראה שזה הסעיף שנשתנה (ע' 3 ש' 23-24). שנית, המומחה הסביר בצורה מפורטת ביותר את הבדלים שבין הנוסחים של התקנות ומדוע נכותו של התובע היא 10% לפי כל אחד מהנוסחים. המומחה ציין כי בתקנות הישנות אליהן הוא הפנה בתחילה "הדרגה הבינונית קלילה יותר, לכן אין בעיה ואפשר היה להגדיר אותה כבינונית ולתת את ה-10%" (ע' 16 ש' 17-18). דבריו של המומחה תואמים את נוסח התקנות הישן אשר כלל ארבע רמות: קלה – 0%; בינונית – 10%; ניכרת – 30%; וקשה – 50%. המומחה בחוות דעתו קבע כי לתובע נכות צמיתה בשיעור משוקלל של 10%, תוך שהפנה לסעיף 29(6)(II) לתקנות הישנות. סעיף זה קובע רמת נכות 'בינונית' בשיעור של 10%. אחרי שהתובע הבהיר למומחה במסגרת שאלות ההבהרה כי הוא הפנה לתקנות שאינן בתוקף, הגיש המומחה השלמה לחוות הדעת וציין כי אחוז הנכות לא שונה והוא ניתן על מחצית סעיף 29(6)(ב). האמור גם תואם את נוסח סעיף 29(6) הנוכחי אשר קובע חלוקה למספר רמות: "(א) עם הפרעה תחושתית בלבד, בלא טיפול תרופתי כרוני ייעודי לכאב נוירופתי - 0%; (ב) עם הפרעה תחושתית המלווה בכאב, בלא חולשת שרירים בבדיקה הקלינית, בלא אטקסיה או הפרעה ביציבות; עם טיפול תרופתי כרוני ייעודי לכאב נוירופתי, במשך חצי שנה לפחות; כולל תיעוד של גורם רפואי על התגובה לטיפול - 20%....". המומחה הסביר שנוסח התקנות הקודם קבע שדרגה בינונית היא 10% ולכן הוא עשה שימוש במילה 'בינונית' אך לאור התקנות החדשות נכותו של התובע מתאימה לדרגה קלה ולא בינונית ולכן הוא נתן מחצית מסעיף 29(6)(ב). על אף שנכון היה שהמומחה יעשה בדיקה לוודא שהוא מפנה לנוסח התקנות המעודכן טרם הגשת חוות הדעת, טענות המומחה לעומס בעקבות המלחמה ובעיקר הסבריו המפורטים (שצויינו לעיל) מניחים את הדעת שמדובר בטעות בהפניה ולא מעבר לכך. ניסיונו של התובע לטעון שיש לעשות שימוש במילה 'בינונית' ביחס לתקנות בנוסחן הנוכחי אינה יכולה להתקבל לאור הסבריו המפורטים של המומחה ותוצאות בדיקתו את התובע אשר תואמים את ההבחנה לתסמונת בדרגה קלה. שלישית, במסגרת חקירתו לפניי הסביר המומחה שייתכן וטעה כאשר השאיר את המילה בינונית בחוות הדעת, לפני הנוסח המעודכן, אך תוצאות בדיקתו אינן משתנות ותואמות נכות בשיעור של 10%. רביעית, הסבריו של המומחה תואמים את המלל אשר צויין בחוות הדעת המקורית (התובע ממשיך בעבודתו הכוללת פעילות כפיים; העדר שינויים טרופיים בעור; ציפורניים גזוזות; ללא שינוי במרקם ואיכות העור באצבעות כף יד ועוד).

    2. לטענת התובע המומחה שינה גרסאות לגבי האבחנה. אני דוחה טענה זו. על אף שהמומחה נשאל מזוויות שונות, שבחלקן אף היו עלולות להטעות (ע' 17 ש' 1-3), המומחה היה עקבי בעמדתו. המומחה הסביר בפירוט רב שהוא סבור שהתובע סובל מתסמונת CRPS (ע' 5 ש' 17-18). כאשר הוא ציין במענה לשאלה האם "אתה מאשר שהוא סובל מ- CRPS" הוא השיב "ייתכן כן ייתכן לא" זאת תוך שהוא מפרט ומסביר "זה אבחנה שדינמית וצריך לראות אותה לאורך שנים, לאור העובדה שבדקתי אותו פעם אחת אני לא יודע לשלול את זה" (ע' 5 ש' 14-16). המומחה פירט שהוא קבע לתובע נכות רק בשל תסמונת הכאב בדרגה קלה בלבד (ע' 17 ש' 20-21) וציין כי "מי שראה דרגה קשה או בינונית פעם אחת בחיים לא טועה, כי זה כל כך , זה אנשים אומללים ומסכנים" (ע' 21 ש' 35-39). המומחה חזר ופירט, כמו בחוות הדעת ובהשלמה, על מה התבסס בקביעתו (ראו לדוגמא ע' 21 ש' 9-13 וש' 21-39). לא מצאתי כי המומחה שינה את גרסאותיו לגבי האבחנה, שכן ההבחנה נותרה והמומחה בחקירתו רק דייק את האמור בחוות הדעת.

    3. התובע טוען שהמומחה עשה שימוש בקריטריונים של בודפשט למרות שהם לא בודקים את מידת חומרת הפגיעה אלא נועדו לאבחון ולכן ישנו כשל מתודולוגי אינהרנטי בחוות הדעת. אני דוחה את הטענה. המומחה התבקש על ידי ב"כ התובע לאשר "שאין מדד מקובל בקהילה הרפואית שיכול שניתן באמצעותו לבדוק את מידת החומרה של CRPS, זה נכון" המומחה השיב "לא...יש דרגות קלה בינונית וקשה..." בהמשך המשפט הרחיב המומחה וציין שאכן יש קריטריונים כמו של בודפשט, אך הוא ציין שהם קריטריונים מאבחנים וכי לעניין מידת החומרה "הם מתייחסים בקטנה, כלומר, הם לא מכמתים את זה בוודאות, זה לא פילוג חד משמעי". כאשר ב"כ התובע המשיך להקשות על המומחה, הסביר המומחה שהמדד הוא "מראה כף היד, טיפוח, טיפוח של היד". ב"כ התובע המשיך להקשות "איך קוראים למדד הזה..." המומחה השיב "זה תיאור של המקרה...". המומחה המשיך להסביר "זה לא החלטה שלי זה מתואר בהחלט בעולם הרפואי... זה שילוב דברים...". (הציטוטים מע' 6-7). אני סבור שהטענה שהמומחה עשה שימוש בקריטריונים לא מתאימים חוטאת לאמת ולמה שהמומחה הסביר בחקירתו לפניי.

    4. התובע טוען שהמומחה עשה שימוש ב"כוח שרירי" ממצא שלא תועד בזמן אמת ו"ניסה להגן על כבודו לאורך כמה שאלות תוך התפתלויות וספקולציות (שלא לדבר על אמירת דברים בלתי מדוייקים)". אני דוחה את טענותיו של התובע. המומחה הסביר בצורה מפורטת את חוות דעתו. בתחילה הוא ציין שיש הבדל בין ידיו של התובע, הבדל עליו הוא נתן את הדעת במסגרת חוות דעתו. לאור שאלת ב"כ התובע מה טווח הסולם של חוזק שריר, השיב המומחה כי הטווח הוא בין 1-5 (ע' 9 ש' 25-29). המומחה פירט ביחס לטווח כי 0 זה שריר מת. 5 זה מצב שבו המטופל מבצע הכל ללא מגבלה בכוח מלא. 1 זה לא מבצע כלום, אך השריר מגיב לחשמל ולגירוי חיצוני. ואז נשאל המומחה להפנות איפה ציין בחוות הדעת את הטווח של התובע. המומחה הסביר שהוא לא ציין טווח אלא ציין במילים "כוח בכף יד שמאל שמור ומוחלש בימין כלומר זה הכוונה היא מידת החולשה היא כזאת שזה לא 4 אבל זה טיפה שונה בין היד השנייה" (ע' 10 ש' 24-25). הטרוניה של התובע כלפי המומחה אינה ברורה בנקודה זו. ראשית, התובע מחזיק שתי טענות סותרות. מצד אחד הוא מתרעם על כך שהמומחה עושה לטענתו שימוש בקריטריונים שנועדו לאבחון לצורך קביעת מידת חומרה, ומצד שני הוא טוען שהמומחה לא עושה שימוש באותם קריטריונים במסגרת חוות הדעת מטעמו. שנית, חוות הדעת של המומחה מסבירה את עמדתו לפיה לתובע "כוח שרירים שמור בכף יד שמאל ומוחלש בימין". כאשר ב"כ התובע מבקש שהוא יכניס את חוות הדעת שלו לתוך מספרים, אז המומחה מיקם את המספרים בעניינו של התובע בין 4-5 (ע' 11 ש' 13), וציין כי כאשר הטווח הוא 1-5 הפער בין כל מספר הוא עצום בפועל (ע' 11 ש' 19-21). יתרה מזאת, המומחה הסביר כי כאשר הוא ציין 'מוחלש' הכוונה היא "שזה מוחלש בהשוואה ליד השנייה, אך לא משמעותי כדי לציין אותו, שהוא דרגה 1 פחות, כי דרגה 1 פחות זה ירידה משמעותית בכוח" (ע' 11 ש' 19-21).

    5. התובע טוען כי המומחה הדגיש כי תסמונת כאב אינה ניתנת לכימות אובייקטיבי, אך מנגד קבע אחוז נכות מדויק. גם פה אני דוחה טענות התובע. המומחה הסביר באריכות כי בדיקה של הפרעה תחושתית "היא סובייקטיבית, כלומר על מה אני מסתמך על מה שאותו מטופל אומר לי" (ע' 3 ש' 37-38). המומחה שיתף במורכבות של כימות והסביר בהרחבה, בחוות הדעת, בהשלמה ובחקירתו לפניי מה הנחה אותו בעת קביעת אחוז הנכות.

    6. התובע טוען ש"המומחה לא הצליח לשכנע ובטח לא להסביר כיאות מדוע לא הפעיל ואף כלל לא דן בסעיף הליקוי אשר הוקנה לתובע על ידי ועדה רפואית שליד המוסד לביטוח לאומי". אני סבור שהמומחה הסביר את הדברים בצורה ברורה וטען כי הוא סבור שהוא לא צריך להביא את התובע לטווח תקין תוך כדי כיפוף עד שהוא מתריע על כאב (ע' 24 ש' 27-31).

46. בשונה הרושם שעולה מקריאת סיכומי התובע, המומחה השיב בחקירתו 'דבר דבור על אופניו' (ספר משלי, כ"ה י"א), הסביר את הטעות שנפלה בהפניה לתקנות שאינן בתוקף, הסביר מדוע כימת את נכותו של התובע בשיעור של 10%, הסביר את הקושי בקביעת שיעור הנכות בעניינו של התובע ומהן הבדיקות על פיהן הוא קבע את שיעור הנכות. כך שאני סבור שהתובע לא עמד בנטל הכבד להוכיח כי יש לסטות מחוות הדעת של המומחה וקל וחומר שלא עמד בנטל שנדרש כדי לשקול מינוי מומחה אחר או נוסף (כאשר יוער כי התובע לא טרח להגיש בקשה ייעודית בעניין זה אלא ציין דבר זה במסגרת סעיף 29 לסיכומיו). יש להזכיר כי גם הוועדה במוסד לביטוח לאומי קבעה את נכותו של התובע בשיעור 10%. כך שלעמדת המומחה ישנה תמיכה גם מגורם אובייקטיבי.

47. לאור כל האמור אני קובע את נכותו הרפואית של התובע כפי שקבע המומחה.

48. ככלל, שיעור הנכות הרפואית מבטא לרוב גם את שיעור הנכות התפקודית. הנכות התפקודית נקבעת על ידי בית המשפט והיא לוקחת בחשבון את השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של התובע בכל תחומי החיים. עם זאת, לא תמיד קיימת חפיפה בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית והנכות התפקודית יכולה להשתנות בהתחשב בגילו של התובע, טיב עיסוקו, גובה שכרו לפני ואחרי התאונה, מצב התעסוקה בשוק ועוד (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח' (8.9.1995)).

49. בעניינו ביחס לשאלת הנכות התפקודית, איני סבור שנכותו התפקודית שונה מנכותו הרפואית. במסקנה זו תומכות העובדות שצויינו לעיל מהם עולה שמצד אחד התובע חזר לעבודתו בצורה מלאה, שהוא חזר לנהוג, שגם המומחה מציין בחוות דעתו "חזרה לפעילות יום – יומית וחזרה לעבודתו ולנהיגה..." מצד שני יש לתובע מגבלה, לדוגמא בנהיגה, ויש לו כאבים אשר מפריעים לו.

50. לאור האמור אני קובע כי הנכות התפקודית זהה לנכות הרפואית בשיעור של 10%.

     

    חישוב הנזק

51. הפסדי שכר לעבר - התובע הציג תלושי שכר לחודשים 6-11/2020. התובע ביקש שלא לקחת בחשבון את חודש 9-10/2020 לאור זאת שבתקופה זו נולדה לו ביתו ומשכך הוא לקח חופשה ארוכה (ע' 59 ש' 30-32). ממוצע הכנסותיו נטו של התובע עומד על כ-11,700 ₪. הפסדי שכר לעבר הם 'נזק מיוחד' אשר נדרש להוכיחו. לאור טיב הפציעה שעבר התובע לא ניתן טעם מדוע לא שב לעבודתו למשך 8 חודשים. גם המומחה מטעמו, ד"ר קריגר, הכיר באי כושר מלא למשך 3 חודשים בלבד (ונכות זמנית בשיעור 30% למשך 9 חודשים נוספים בלבד, בהתאם לשיעור הנכות אותה הוא קבע כנכות צמיתה). האמור תואם גם את טיב הנכות, את שיעורה, את זאת שהתובע לא נתן כל טעם לשאלה מדוע לא חזר לעבודה מלאה או חלקית, את זאת שחוות הדעת של המומחה מטעמו והעובדה שהתובע הגיש אישורי מחלה מאת רופא המשפחה אינה מספיקה בעניין זה.

    לאור זאת חישוב של 3 חודשים לאי כושר מלא מביא לסכום של 35,100 ₪. לאמור יש להוסיף 10% בגין נכותו לתקופה של 5 חודשים נוספים היינו סך של 5,850 ₪. סה"כ – 40,950 ₪. שיערוך של הסכום להיום 54,526 ₪.

52. הפסדי השתכרות לעתיד – לתובע נכות תפקודית בשיעור 10%. בהתאם למחשבון נבו סכום הפיצוי הוא בסך של 334,712 ₪ (כאשר סכום זה כולל פנסיה בשיעור 12.5%). לאור כל המצוין מעלה, לזאת שהתובע חזר לעבודתו באופן מלא ובשים לב לתיאור של המומחה אודות נזקו של התובע (הגדרת הנכות כתסמונת CRPS קלה) אני קובע חישוב לפי 50% = 167,356 ₪.

53. כאב וסבל – לאור נתוניו של התובע לפי מחשבון נבו לתיק פלת"ד = 23,218 ₪. כפול 2.5 = 58,045 ₪. לא מצאתי נסיבות מיוחדות אשר מצדיקות מתן פיצוי גדול יותר ברכיב זה.

54. עזרת צד ג' והוצאות בעבר ובעתיד – כעולה מחוות הדעת של המומחה ומחקירתו לפניי הנכות של התובע יצרה לו מגבלה תפקודית ואני סבור שייתכן והתובע יידרש לסיוע מטעם צד ג' והוצאות לצורך ביצוע מטלות שוטפות (ראו עדותה של גב' אלמלאחי לפניי, ע' 69 ש' 17-18). עם זאת, התובע לא הציג אף אסמכתא בעניין זה. על כן אני פוסק על דרך האומדנא, פיצוי בסכום כולל, לעבר ולעתיד, כשהוא משוערך לערכי היום, בסך של10,000 ₪.

55. ניכויים – בהתאם למצוין בנספח 3 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת 1, יש לנכות מהתובע סך של 98,562 ₪

56. סה"כ אחרי הפחתת 10% אשם תורם ואחרי הפחתת ניכויים בסך של 98,562 ₪ (ראו סעיף 58(ו) לסיכומי הנתבעת 1) = 162,372 ₪.

57. לאמור יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪. והוצאות בסך כולל של 15,000 ₪.

58. זכות ערעור כדין.

     

    ניתן היום, י"ג ניסן תשפ"ו, 31 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.