ת"א 7991-05-13 חתוכה ואח' נ' דיגמי ואח'

עניינה של החלטה זו הינו בבקשת התובע 1 והנתבע שכנגד (להלן המבקש) לדחיית תביעת הנתבעים והתובעים שכנגד (להלן: המשיבים) על הסף מחמת התיישנות ו/או שיהוי ויתור והשתק.

בין הצדדים נחתם ביום 18/12/1995 זיכרון דברים לפיו מכר המבקש למשיבים דירת קוטג' שבנה ברחוב יבנה 5 בפ"ת. זיכרון הדברים גובש לחוזה שנחתם ביום 16/6/1996. לחוזה צורף תרשים המסמן את הדירה על השטח הצמוד לה. לאחר חתימת החוזה נערך נספח לחוזה, הכולל תשריט שבו מצוינים הבית והחצר המצורפת לו.

בתמצית ייאמר כי המחלוקות בין הצדדים במערכת התביעות שבפניי, נסבות בעיקרן אודות זכויות השימוש בשטח שכונה בתביעת המבקשים כ-"שטח האמצעי" המצוי בסמיכות לבתי הצדדים וכן לשני בתים נוספים (התובע והנתבעים הפורמליים). מטעמי נוחות לצרכי החלטה זו יכונה שטח זה כשטח המריבה.

במסגרת תביעתם עותר המבקש להורות על סילוק ידם של המשיבים משטח המריבה לאחר שנטען כי האחרונים ניכסו אותו לעצמם ולשימושם הבלעדי שלא כדין. כן, עותר המבקש לקבלת דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעושים הנתבעים בשטח מריבה זה.

במסגרת כתב הגנתם, טענו המשיבים כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת השתק עילה; כך, במסגרת תביעה קודמת (ת.א. 3757/97) בה נקט כנגדם המבקש 1, נדרשו המשיבים על בסיס אותו מצב עובדתי לסלק ידם משטח המריבה. תביעה זו שעברה להתברר במסגרת בוררות נדחתה, בסופו של יום, בפסק דין שניתן ביום 15/4/1999 על ידי הבוררות (השופטת בדימוס ש' פריש).

ביום 27/12/15 הגישו המשיבים כתב תביעה שכנגד במסגרתו טענו, בין היתר, כי המבקש לא ביצע את התחייבויותיו על פי ההסכמות שהושגו בין הצדדים בזיכרון הדברים ובהסכם, כשבין היתר, לא קיים את התחייבותו להקים לטובת המשיבים חניה ומחסן בשטח המריבה (התחייבות שזכתה לטענתם להכרה במסגרת פסק הבוררות האמור). במסגרת תביעתם שכנגד עתרו המשיבים, בין היתר, לחיוב המבקש בדמי שכירות ראויים בגין חנייה ומחסן בהם עושה המבקש שימוש בשטח המריבה לאחר שהשתלט עליו.