בקשה לביטול פסה"ד, שמחק התביעה מחוסר מעש:
1. העובדה שהמבקשת היא רשות מקומית, ולו בהבראה, אינה מחילה עליה דין שונה לענין מחיקה מחוסר מעש. גם אם כרוך הדבר בתשלום אגרה מחודשת - ככל בעל דין אחר שתביעתו נמחקת מחוסר מעש. נהפוך הוא, ניתן לגרוס שדוקא רשות מקומית כגוף ציבורי אמורה להקפיד יותר על המועדים. אך מכל מקום לא הוחל עליה דין מחמיר יותר מאשר ביחס לכל בעל דין אחר.
2. אי עמידה במועדים לרוב נובעת משיקולי עומס אלו ואחרים מסיבות שונות, חלקן לעתים אישיות, דוגמת הנסיבות המצערות שפורטו בבקשה.
3. החשוב הוא שפרק הזמן שעמד בפועל להגשת התצהירים בטרם נמחקה התביעה, לא היה זניח, וכבר הביא בחשבון שיקולי עומס שיכולים לנבוע מבעיה זו או אחרת. על ביהמ"ש לנהוג סובלנות בטרם ימחק התביעה - וכך נעשה. ממועד ההנחיה על הגשת תצהירים חלפו ארבעה חודשים , והטענה שהיו מועדי פגרות אינה מעלה ואינה מורידה, שכן תצהירי התובעת היו אמורים להיות מוגשים לפני הפגרה בכלל, כך שהפגרה מן הראוי שתבוא במנין כאשר בודקים כמה זמן היה בפועל להגיש תצהירים ולרפא המחדל.
4. התביעה נמחקה כאמור ב 16.9.15. בחלוף 30 יום ממתן ההתראה על מחיקה מחוסר מעש ששוגרה לצדדים ב 13.8.15. גם בהינתן שמדובר היה ביום שלאחר חופשת ראש השנה – ניתן היה לשגר תצהירים באמצעות הנט, וארכת החסד האחרונה בת 30 הימים חלפה ב 12.9.15. צוין גם בהתראה שימי פגרה במנין.
זאת ועוד, לאחר שניתן פסה"ד שמחק התביעה הוגשה בקשת ארכה בה צוין שיש טיוטה של התצהירים אולם מבוקשת ארכה נוספת בת 7 יום, כלומר ממילא לא היה צפי להגשת התצהירים ביום 16.9.15, אף אלמלא נמחקה התביעה מוקדם יותר באותו יום. והצדקה להארכה נוספת – לא היתה.
5. אין למעשה טענה שפסה"ד ניתן שלא כדין. משעה שניתן פרק זמן הוגן להגשת תצהירים, והתביעה נמחקת כדין מחוסר מעש לאחר מתן התראה שאף היא לא הועילה, אין לבטל על נקלה פסה"ד שמחק התביעה, אלא במקרים נדירים: שכן הדבר ירוקן מתוכן תקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי שמציבה אחד האמצעים הבודדים שמציבות התקנות לתמרץ תובעים לקדם תביעות שהם עצמם הגישו, במקרה של מחדלים, וישגר מסר דיוני רע לכלל ציבור המתדיינים לפיו ממילא ניתן לקבל ביטול שבדיעבד, ולכן ניתן לטול כל פרק זמן נדרש, ולהגיש בקשת ביטול בדיעבד, במקרה שנמחקה התביעה מחוסר מעש. ואכן לא מצאתי שמקרה זה שבפני מציב אותו חריג נדיר לכלל, שמצדיק ביטול.
יצוין גם מעבר לנדרש שהוצאות לצד השני (או במקרה זה לאוצר המדינה בטרם מחיקה מחוסר מעש) אינן מזור לכל, ומקרה זה ימחיש ביתר, שכן התובעת עצמה טוענת להיותה בתכנית הבראה ומבקשת לחסוך מכספי האגרה המחודשת שיהא עליה לשלם. איזה חסכון היה מושג לו נקט ביהמ"ש למשל, באמצעי של חיוב בהוצאות לאוצר המדינה, בטרם מחיקה? אלא שהעיקר הוא שתשלום אגרה מחודשת במקרה של מחיקה מחוסר מעש מחמת מחדל דיוני הנו תג מחיר דיוני קביל לחלוטין במקרה של מחיקה מחוסר מעש. הגישה לערכאות אינה נחסמת. תתכבד התובעת ותגיש תביעתה מחדש יחד עם התצהירים, כפי ההנחיה בפסה"ד.
6. ממילא יובן אפוא כי איני נעתר אף לבקשה החלופית להורות על הקצאת מס' חדש לתיק, והמשך מאותה נקודה על מנת שהתובעת לא תחויב בתשלום אגרה. יש בכך כדי לעקוף באופן לא מוצדק דין האגרות שחל במקרה של מחיקה מחוסר מעש, שבעיני כאמור הנו תג מחיר דיוני קביל לחלוטין.
7. הבקשה נדחית אפוא ופסה"ד מ 16.9.15 בעינו עומד. יובהר כי לא נדרשתי לעמדת הצד השני שכן מחיקה מחוסר מעש הנה יוזמה של ביהמ"ש, לאחר התראה, ולא היעתרות לבקשת צד שכנגד; כך שהסכמה או אי הסכמה אינה מעלה ואינה מורידה.