כהן נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ

מונחת לפניי תביעה כספית על סך 200,000 ₪ שהגיש התובע, יעקב כהן (להלן – התובע) נגד הנתבעת, שומרה חברה לביטוח בע"מ (להלן – הנתבעת), בגין אי תשלום כספי ביטוח, לאחר שרכב התובע, שהיה מבוטח אצל הנתבעת, נגנב בתאריך 14.1.24.

למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים שרכב התובע נגנב, וכי התובע לא היה מעורב חלילה בגניבתו, אלא שלטענת הנתבעת, אין כיסוי ביטוחי לתובע אצל הנתבעת, מאחר שהתובע "רימה" אותה כטענתה בכתב ההגנה, עת מסר לה טרם רכישת פוליסת הביטוח שהרכב הינו לשימושו הפרטי, בעוד שהוא התכוון להשתמש בו לשם סחר, וכי לו הייתה יודעת הנתבעת פרטים אלו, "לא הייתה מבטחת את הרכב בתנאי הפוליסה הקיימת".

כתב התביעה הוגש לבית המשפט בתאריך 30.5.24 ואילו כתב ההגנה הוגש בתאריך 9.9.24. ישיבת קדם משפט התקיימה לפניי בתאריך 8.5.25 ואילו עדי הצדדים נשמעו לפניי בדיון שהתקיים בתאריך 20.1.26. לאחר מכן, התובע הגיש את סיכומיו בכתב בתאריך 14.4.26 ואילו הנתבעת עשתה כן בתאריך 26.4.26.

גם בישיבת קדם המשפט ציינה ב"כ הנתבעת (ע' 1, ש' 12): "הטענה היא שהרכב אינו משמש למטרותיו הפרטיות של התובע ואף לא למטרת עסקו במובן המופשט של הדברים. אין מחלוקת כי התובע הינו סוחר רכב והפוליסה שנרכשה לרכב זה אינה עונה על מטרות השימוש ברכב מצד התובע. מדובר בהטעיה של חברת הביטוח בעת רכישת הפוליסה וספק אם רכב זה היה מבוטח ע"י הנתבעת ככל שהדברים היו מוצגים לה נאמנה בעת עריכת הפוליסה". לכך השיב ב"כ התובע: "ככל והרכב היה משמש למטרות מסחר בתחום עיסוקו של התובע, הוא היה שם אותו בפוליסה של תו סחר ואז הביטוח היה עולה לו 4000 ₪ אבל התובע רכש את הרכב למטרותיו הפרטיות ושילם 17,000 ₪ ביטוח. מי שרוצה לרמות יש לו מטרה מאחורי המרמה וזה לחסוך כמה שיותר מהכיס. מעבר לזה שהרכב נרכש למטרות פרטיות, נרכש במימון מלא ע"י חברת המימון, שימש את התובע חודשיים עובר לגניבה ... במקרה הגרוע יש כאן החמרה באמצעי הסיכון. אני לא רואה חברת ביטוח שלא מבטחת רכב בנסיבות של סחר".

בישיבת ההוכחות העיד התובע לעצמו, ואילו מטעם הנתבעת העידו החוקר רון זוהר, עו"ד ליפז אוחיון, היועצת המשפטית של סוכנות הביטוח שבאמצעותה רכש התובע את פוליסת הביטוח מהנתבעת וגב' מאיה בילה, אחראית על תחום חיתום רכב ודירות אצל הנתבעת. לראיות עצמן אתייחס במסגרת פרק הדיון וההכרעה.

כאמור, הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב. אציג להלן את עיקרי טענותיהם.

טענות הצדדים בסיכומיהם

ב"כ התובע, עו"ד משה שני, טען כי התובע הינו אדם פרטי שבמסגרת עסקו קונה ומוכר רכבים, וכי במועד הרלוונטי לתביעה רכש רכב ששימש אותו למטרות פרטיות בלבד ולא למטרות עסקו.

ב"כ התובע טען כי מעדות התובע עולה שרכש את הרכב במימון מלא במחיר העולה ב-15,000 ₪ על מחיר המחירון שלו, וגם אין חולק ששילם לנתבעת פרמיה שנתית בסך 17,000 ₪, כאשר עלות ביטוח רכב תחת "תו סחר" היא כ-4,000 ₪ לשנה בלבד. ב"כ התובע טען כי מכאן ניתן ללמוד שלתובע לא היה כל אינטרס לרמות את הנתבעת, וכי לו התכוון להשתמש ברכב למטרות סחר, היה עושה שימוש בתו הסחר אותו גם הציג לבית המשפט במהלך הדיון.

ב"כ התובע ציין כי אין כל משמעות לעובדה שעובר לגניבה חנה הרכב בחניון בו התובע החנה רכבים אחרים המיועדים למכירה, שכן הרכב היה בבעלות התובע 3 חודשים עובר לגניבתו, ועד למועד הגניבה כלל לא פרסם אותו למכירה.

ב"כ התובע טען כי מאחר שהנתבעת לא הציגה את השיחה המתעדת את מהלך רכישת פוליסת הביטוח, גם לא במסגרת עדותה של עדת הנתבעת עו"ד אוחיון, הרי שהדבר פועל לחובתה. כן טען שעדותה של החתמת גב' בילה הייתה "רצופת סתירות", וכי הטענה לפיה הנתבעת כלל אינה מבטחת רכבים ב"שימוש סחר" נטענה לראשונה בעדותה הנגדית, בניגוד לנטען בכתב ההגנה ובמכתב הדחייה של הנתבעת לתובע.

באי כוח הנתבעת, עו"ד מאיר דואל ועו"ד יוסי דבח, טענו בסיכומים כי שאלת מטרת השימוש ברכב שלגביה נשאל המבוטח על ידי חברת הביטוח היא שאלה בעניין מהותי שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את הסכם הביטוח בכלל או לכרותו בתנאים שבו. כן טענו שהתובע הסתיר בכוונת מרמה את מטרת השימוש ברכב וכי מבטח סביר לא היה מתקשר "באותו חוזה", אף בדמי ביטוח גבוהים יותר.

ב"כ הנתבעת טענו שבשיחה של התובע עם החוקר רון זוהר, אישר התובע שהרכב נרכש לצרכי סחר, וכי לא רשם את הרכב על תו סחר גם משום שאין לו תו סחר, וכי גם אינו יכול לרשום אותו תחת תו סחר לנוכח אופן רכישת הרכב ותנאי המימון. ב"כ הנתבעת הוסיפו כי בשיחה עם החוקר אישר התובע שהרכב היה מיועד לצרכי מכירה וכי בעת שנגנב לא היו בו כל חפצים אישיים של התובע.

ב"כ הנתבעת ציינו כי התובע אמנם טען בעדותו בבית המשפט שרכש את הרכב לצרכיו הפרטיים, אך לא הצליח לספק הסבר של ממש לסתירה בין עדותו לבין דבריו לחוקר.

ב"כ הנתבעת טענו שהתובע מסר מידע כוזב ביודעין בעת רכישת פוליסת הביטוח, וכי סעיף 17 להוראות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו – 1986 (להלן – הוראות הפיקוח) מבחין באופן מפורש בין שימוש ברכב ל"מטרות חברתיות ופרטיות" ושימוש "למטרות עסקו של המבוטח" לבין שימוש למטרת "סחר ברכב", וכי העדות מטעם הנתבעת, עו"ד אוחיון וגב' בילה, העידו שהנתבעת אינה מבטחת רכבים לצרכי סחר.

ב"כ הנתבעת טענו כי מרגע שהנתבעת הוכיחה שהמבוטח מסר עובדות כוזבות ביחס למקרה הביטוח, וכי עשה זאת ביודעין, לא מוטלת על חברת הביטוח כל חובה להוכיח את מניעיו וכי על התובע מוטל הנטל להוכיח שלא מסר את המידע השקרי מתוך מטרה לקבל כספים שלא כדין מחברת הביטוח.

מכאן, אדון ואכריע בטענות הצדדים.

דיון והכרעה

כבר בפתח הדיון מצאתי לציין כי התנהלות שני הצדדים, הן במישור החוזי-ביטוחי (המהותי לצורך ההכרעה) והן במישור הדיוני, עוררה ומעוררת קשיים לא מבוטלים.

על חוזה הביטוח שכרתו הצדדים, היא-היא פוליסת הביטוח, חלות לא רק הוראות חוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן – חוק חוזה הביטוח), אלא גם דיני החוזים בכלל.

בראי דברים אלו, ראוי להפנות לעובדות שאינן במחלוקת ואלו שכן במחלוקת, על סמך הנתונים והראיות שהוצגו לבית המשפט:

• התובע רכש את הרכב סמוך לתאריך 24.10.23, ומימן את רכישתו בעיסקת מימון;

• התובע רכש את פוליסת הביטוח מהנתבעת בתאריך 26.10.23, ותוקפה היה עד לתאריך 31.10.24;

• התובע שילם לנתבעת דמי ביטוח בסך של 15,524.25 ₪;

• התובע עוסק לפרנסתו בסחר ברכבים, אף שאינו מחזיקם ב"מגרש מכוניות" או במתחם מוגדר (תמליל חקירה מתאריך 1.2.24 (להלן – התמליל), ע' 5, ש' 13-12);

• בפוליסת הביטוח נכתב כי "מטרות השימוש ברכב – השימוש יהיה למטרות חברתיות ופרטיות ולמטרת עיסוקו של המבוטח";

• הרכב נגנב עובר לתאריך 21.1.24, והתובע ראה את הרכב לאחרונה קודם לכן בתאריך 14.1.24;

• שווי הרכב בעת הגניבה היה 195,731 ₪;

• התובע לא היה מעורב בגניבת הרכב;

• התובע טען בעדותו כי הוא אוחז ב"תו סחר" (ע' 12, ש' 5), אם כי לחוקר מטעם הנתבעת אמר שלא היה לו "תו סחר" כזה (התמליל, ע' 3, ש' 16-12);

• התובע טוען כי רכש את הרכב למטרותיו הפרטיות גם אם התכוון למוכרו לימים, אלא שלחוקר מטעם הנתבעת אמר כי רכש את הרכב "לצורך סחר" (התמליל, שם);

• עובר לגניבת הרכב, התובע טרם פירסם את הרכב למכירה (התמליל, ע' 14, ש' 18).

יוצא, ששאלה עובדתית עיקרית שבמחלוקת הינה האם התובע רכש את הרכב למטרת סחר, שמא למטרותיו הפרטיות או שתיהן יחד.

מהראיות שהונחו לפניי ניתן לקבוע באופן ברור כי התובע רכש את הרכב למטרת סחר. אנמק.

ראשית, הדברים עולים בבירור מדבריו של התובע לחוקר מטעם הנתבעת, מר רון זוהר, כמובא לעיל. כך, התובע אישר לחוקר שבמשך התקופה בה היה הרכב בחזקתו בקושי השתמש בו ("גם לא נהגתי באוטו, הוא בקושי נסע"; התמליל, ע' 5, ש' 21).

שנית, התובע אמנם טרם פירסם את הרכב למכירה (בניגוד למה שציין החוקר זוהר בדו"ח החקירה), אך לנוכח התנהלותו הכללית של התובע, כפי שעלתה מעדותו ומהתמליל, הוא החזיק בו זמנית במספר רכבים למכירה (תמליל, ע' 10, ש' 4), ולא הייתה לו כל כוונה לעשות שימוש של ממש ברכב מושא כתב התביעה לצרכיו האישיים, אף לא לצורך ביצוע עבודתו השוטפת כסוחר מכוניות. הלכה למעשה, כפי שעלה מעדותו ומדבריו לחוקר הביטוח זוהר, הוא כמעט ולא עשה בו שימוש בכלל.

כפי שטענה הנתבעת בסיכומיה, התובע לא סיפק הסבר של ממש לסתירה בין טענתו בעדותו לפיה רכש את הרכב לצרכיו הפרטיים לבין הדברים הברורים שאמר לחוקר לפיהם רכש את הרכב למטרת סחר (ר' למשל התייחסותו בעדותו בע' 12, ש' 5 ואילך, לעומת התמליל, ע' 3, ש' 13).

כן יש לקבל את טענת הנתבעת לפיה בסעיף 17 להוראות הפיקוח ישנה הבחנה ברורה בין מה שמוגדר כשימוש פרטי או אף שימוש "למטרת עיסוקו", לבין שימוש למטרת "סחר ברכב", ועל כן סוחר רכב דוגמת התובע מנוע מלטעון שהשימוש על ידו למטרת סחר ברכב נופל בגדר "מטרת עיסוקו".

כאמור, מצאתי להעדיף את גרסתו של התובע לפני החוקר מטעם הנתבעת על פני עדותו בבית המשפט, ולכאורה יש בכך כדי לפגוע במהימנותו, וכפועל יוצא מכך בטענות כתב התביעה, שכן עדותו בבית המשפט הייתה בבחינת גרסה כבושה ואף מלאכותית, שנטענה (אמנם כבר בכתב התביעה) על מנת להתמודד עם תשובת הנתבעת במכתב הדחייה שלה את תביעתו.

אך לקביעה זו פן נוסף, שכן היא מלמדת שהתובע מסר דיווח אמת לנתבעת לאחר גניבת הרכב, לרבות במהלך השיח שלו עם החוקר מטעמה, וכאמור גם אין טענה של הנתבעת לפיה התובע היה מעורב בגניבת הרכב.

על כן, מתבקשת גם הקביעה שהתובע לא מסר לנתבעת מידע כוזב בעת הדיווח על "מקרה הביטוח", והכל בראי הוראות סעיפים 25-22 לחוק חוזה הביטוח.

מכאן, שאת השאלה האם נכון לשלול את הכיסוי הביטוחי מהתובע, יש לבחון בראי הוראות סעיפים 7-6 לחוק חוזה הביטוח, העוסקות בחובת הגילוי של המבוטח כלפי חברת הביטוח בטרם כריתת החוזה, והשלכות הפרותיה ביחס לשאלות מהותיות.

בהקשר זה ראוי להצביע על שני קשיים שעוררה התנהלות הנתבעת. ראשית, הנתבעת לא הציגה לבית המשפט או לתובע תיעוד של שיחת הטלפון שבמסגרתה רכש התובע את פוליסת הביטוח, ועל כן גם לא ברור האם אכן הציג התובע מצג חלקי או מטעה באופן מפורש (למשל, אם נשאל ברחל בתך הקטנה האם ביטוח הרכב נעשה למטרת סחר או כל מטרה אחרת שאינה שימוש פרטי, וענה בשלילה). בפן הראייתי, אי הבאת הקלטת השיחה או היעדר תיעוד שלה, פועלים לרעתה של הנתבעת (ר' למשל ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4), 651 (1991)).

שנית, הנתבעת טענה לראשונה בסיכומיה, על סמך עדויות העדות מטעמה (למשל עדות גב' בילה, ע' 40, ש' 5), שהיא כלל לא עורכת ביטוחים לרכבים שנרכשים למטרות סחר, אך טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה וגם לא במכתב הדחייה מתאריך 19.2.24 ששלחה לתובע (נספח 2 לכתב התביעה). כך, בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כאמור לעיל, שלו ידעה שהרכב נרכש למטרת סחר, "לא הייתה מבטחת את הרכב בתנאי הפוליסה הקיימת", אך לא שללה באופן מוחלט את האפשרות שהייתה מבטחת אותו בתנאים אחרים.

כאן, מדובר בשינוי חזית פסול מצד הנתבעת, וקבלת טענה זו, על סמך העדויות, פוגעת פגיעה קשה בזכויותיו הדיוניות של התובע, מה עוד שהעדויות בעניין זה לא נתמכו בכל אסמכתא.

אין בכך כדי ללמד שהתובע עמד כנדרש בחובת הגילוי המוטלת עליו מכוח הוראות סעיפים 7-6 לחוק חוזה הביטוח. התובע אישר בחקירתו הנגדית כי לא אמר לחברת הביטוח שהוא סוחר ברכבים, ולשיטתו שאלה זו לא הייתה רלוונטית משום שבעת שרכש את הרכב התכוון להחזיקו כרכב פרטי (ע' 8, ש' 12): "לא יודע מה הייתי רוצה לעשות בעתיד, כרגע הוא לשימושי הפרטי, נעשה בו ביטוח פרטי, נעשה בו יד פרטית, הוא במימון מלא". לטעמי, מדובר בתשובה מיתממת של התובע, וזה הרושם שנוצר גם במהלך עדותו. התובע, בכוונת מכוון, עושה "שעטנז פסול" בניהול עסקיו בין החזקת רכב המוגדר "פרטי" לבין רכב המוגדר "עיסקי", וזאת מבלי לשתף את חברת הביטוח בכך, ואף לא בכוונה עתידית להעביר את הרכב משימוש "פרטי" כביכול ל"מלאי העיסקי" כביכול. אכן, התנהלות זו היא גם פועל יוצא של האופן שבו מנהל התובע את עסקיו (ללא מגרש מכוניות או משרד), אך עובדה זו אינה פוטרת אותו כמובן מחובת הגילוי המלאה כלפי חברת הביטוח.

העובדה שהתובע שילם סכום כסף נכבד מאוד עבור ביטוח הרכב היא בגדר נתון בעל משקל, אך גם היא כשלעצמה, או בהצטברות לנתונים אחרים, אינה מלמדת שהתובע פעל בתום לב מלא או שלא היה לו "אינטרס" כלשונו לבטח את הרכב כפי שבוטח.

אכן, התובע טען בעקביות בעדותו שלא היה לו אינטרס לבטח רכב לשימוש פרטי אם אכן הייתה לו כוונה למכור אותו במסגרת עסקיו (הפסד "יד" – בעלות; מימון הרכב; החזקת "תו סחר"), אך גם טענותיו שלו לא נתמכו בראיות מתאימות. התובע הציג לבית המשפט במהלך הדיון לראשונה מסמך הנחזה ל"תו סחר" (ע' 13, ש' 8; ע' 14, ש' 20), אך מדובר במסמך שלא צורף לכתב התביעה, לא גולה במסגרת הליכי גילוי המסמכים, וגם לא הוגש כמוצג לבית המשפט, ועל כן לא ניתן ליתן לו כל משקל, ובוודאי לא כזה המבסס את טענותיו אלו של התובע. יתרה מזאת, התובע לא סיפק הסבר של ממש לשאלה מדוע אמר לחוקר מטעם הנתבעת שאין לו תו סחר (עדותו, ע' 14, ש' 32 ואילך).

על כן, במכלול הנתונים שהובאו לפניי, ולנוכח הקשיים שעלו הן מהתנהלות התובע והן מהתנהלות הנתבעת, מצאתי לקבוע כי זהו מסוג המקרים בו ראוי שבית המשפט יישם את הוראות סעיף 29 לחוק חוזה הביטוח. סעיף זה קובע כדלקמן:

"היתה חבות המבטח או היקפה מותנים על פי חוק או על פי החוזה, בין לחיוב ובין לשלילה, במעשה או במחדל של המבוטח או של המוטב, שלא השפיעו השפעה של ממש על סיכון המבטח, רשאי בית המשפט, אם נראה לו צודק לעשות כן בנסיבות הענין, לחייב את המבטח בתגמולי הביטוח, כולם או מקצתם, אף אם התנאי לא קויים או הופר".

כך, במקרים בהם לא נגרם נזק של ממש למבטח, וממילא בנסיבות העניין לשימוש של התובע ברכב למטרת "סחר" לא הייתה כל השפעה על גניבת הרכב (אירוע הביטוח) ואין קשר סיבתי בין השניים (למצער, לא נטען כך), בית המשפט רשאי לשקול את "שיקולי היושר" שהקנה לו המחוקק בסעיף 29 האמור, כל עוד לא פעל המבוטח במרמה בראי הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח.

לעניין זה ר' דנ"א 5325/19 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פיקאלי (פורסם בנבו, 7.7.21); רע"א 1219/18 שי פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 18.6.18); דולב חברה לביטוח בע"מ נ' סיגלית קדוש, פ"ד סב(2) 573 (2007).; ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל (פורסם בנבו, 8.2.06), וכן י' אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שלישית), ע' 697 ואילך.

התובע שילם לנתבעת "פרמיה" בסך של 15,524.25 ₪. לבית המשפט אין ידיעה שיפוטית בשאלה האם הפרמיה ששולמה נמוכה באופן משמעותי (או גבוהה) מהפרמיה שהייתה משולמת לכל חברת ביטוח אחרת (או לנתבעת) אילו היה מבוטח הרכב לצורך שימוש לשם סחר, אך דומה כי לא נדרשת ידיעה שיפוטית, ודי בנסיון החיים והנסיון השיפוטי המצטברים כדי לקבוע שפרמיה שנתית כזו בגין רכב בשווי של כ-200,000 ₪ היא פרמיה גבוהה מאוד.

כן ראוי לשוב ולהזכיר כי התובע לא היה מעורב חלילה בגניבת הרכב, וכי במהלך השיח שלו עם החוקר מטעם הנתבעת, אמר בכנות שרכש את הרכב למטרת סחר. משמע, בראי הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, לא נקט התובע במרמה כלפי הנתבעת.

על כל זאת אוסיף כי בפוליסת הביטוח אין התייחסות מפורשת למשמעות אי דיווח או דיווח במרמה של המבוטח אודות אופי השימוש ברכב המבוטח, אך בסעיפים אחרים בפוליסה, דוגמת "עבר ביטוחי" או סעיף דרישת המיגון, ישנו פירוט ביחס לזכותה של המבטחת לפצות את המבוטח פיצוי חלקי גם בקרות מקרה הביטוח. כך למשל בסעיף "עבר ביטוחי", צוין כי המידע אודות העבר הביטוחי של המבוטח הוא "מידע מהותי", ו"אם יתברר כי המידע שנמסר לא היה מלא וכנה או שהמבוטח הסתיר בכוונת מרמה עניין מהותי...", יהיה המבטח רשאי לבטל את הפוליסה או להקטין את היקף חבותו או לשלם תגמולי ביטוח מופחתים, אלא אם התשובה בדבר העבר הביטוחי ניתנה בכוונת מרמה או במקרה שמבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח עם המבוטח. גם ניסוח זה מלמד שלשיטת חברת הביטוח יכולים להתקיים מצבי ביניים שבין גילוי מלא ונאות ובין "כוונת מרמה", המצדיקים תשלום חלקי של תגמולי הביטוח.

כידוע, גם על חוזה הביטוח חלים עקרונות תום הלב. תום לב בעת כריתת החוזה ותום לב בעת קיומו (סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973). לאחר כל זאת, גם אם לא ניתן לקבוע שהתובע פעל "במרמה" כלפי הנתבעת בעת כריתת החוזה, הרי שבוודאי שלא נהג בגילוי מלא ועל כן לא פעל בתום לב. עם זאת, לנוכח גובה דמי הביטוח ששילם התובע לנתבעת, דומה שגם הסרת הכיסוי הביטוחי לא נעשתה בתום לב מלא.

במצב דברים זה מצאתי לקבוע שיש מקום לחייב את הנתבעת ב"מקצתם" של דמי הביטוח, ובשים לב לקביעותיי לעיל, יש מקום לחייבה בתשלום של מחציתם לערך.

סיכומו של דבר

התביעה מתקבלת באופן חלקי. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

• פיצוי כספי בסך 98,000 ₪.

• שתי אגרות בית המשפט כפי שתשולמנה.

• שכ"ט עו"ד בסך 14,000 ₪ בתוספת מע"מ.

   

  הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, ואם לא כן יישאו ריבית שקלית כדין. זכות ערעור כחוק. התיק ייסגר.

   

  ניתן היום, ב' סיוון תשפ"ו, 18 מאי 2026, בהעדר הצדדים.