דפוס אורנים וכריכייה 2003 בע"מ ואח' נ' יוסף

א. כללי

1. לפניי תובענה על סך 796,741 ₪. בבסיס התובענה טענת התובעים כי במסגרת תובענה קודמת שהגישו נגד הנתבע בשנת 2009, נכרת בינם לבינו הסכם שמכוחו נמחקה התובענה בתמורה לתשלום סכום של כמה מאות אלפי ₪, וכי הנתבע נמנע מלשלם סכום זה.

   ב. רקע עובדתי

2. הנתבע הוא רב, המכהן כיום כרב הראשי הספרדי לישראל, ומחברה של סדרת ספרים בשם "ילקוט יוסף". בשנת 2004 התקשר הנתבע עם מר רחמים ששון (להלן: ששון), שהוא מוציא לאור ומפיץ ספרים, לצורך הוצאתה לאור של הסדרה. ששון מצדו התקשר לשם כך עם תובעת 1, שהיא חברה העוסקת בהדפסת ספרים ובהפצתם, ועם תובע 2 (להלן: התובע) שהוא מנהלה ובעל מניותיה.

3. מספר חודשים לאחר ההתקשרות טענו התובעים כי הנתבע התעכב בהמצאת החומר הנדרש לשם הוצאת הסדרה לאור, ביקש להוסיף דפים ולתקן ספרים מתוך הסדרה שכבר נכרכו, וכי בשל התנהלותו נגרמו להם נזקים כספיים. בעקבות טענות אלה, נכרת באותה שנה הסכם בין התובע וששון לבין שלוחו של הנתבע מר אליהו שטרית (להלן: שטרית). מכוח ההסכם, ניתנה לתובע ולששון האפשרות להדפיס ספרים אחרים שחיבר הנתבע ולמכור אותם, בהתאם לתנאים שפורטו בהסכם. מנגד, התובע וששון אישרו כי "בהסכם זה נתרצו ואין להם שום טענות נוספות" (ההסכם צורף כנספח 1 לכתב ההגנה; ראו הסכם שונה במעט שצורף כנספח 1 לכתב התביעה, אך גם בו נאמר כי "[]אין לשני הצדדים שום טענה לכב' לרב שליט"א ושום דרישה נוספת", הנוסח צוטט כפי שהוא במקור).

4. ככל הנראה, הביקוש לספרים הנוספים שהודפסו מכוח ההסכם היה נמוך יחסית, והתובעים וששון נתקלו בקשיים למכרם, כך שהמחלוקת בין הצדדים שבה ונתגלעה. בעקבות זאת הסכימו התובעים, ששון ושלוחו של הנתבע שטרית, להתדיין בבוררות בפני בית הדין "צדק ומשפט" (שטר הבוררות צורף כנספח 2 לכתב ההגנה). בפסק דין שניתן בתום הליך הבוררות קבע בית הדין כי "הואיל ונאמר בחוזה שנחתם בין הצדדים שלא יהיו תביעות נוספות, אין אפשרות לפסוק פיצויים". עם זאת בית הדין הוסיף כי "הואיל ונראה שהתובעים לא יכלו לדעת בעת חתימת ההסכם את מצב השוק, ומאידך אין ספק שהצד שכנגד מתמצא ובקי יותר בזה... מן הראוי שהתובעים יפוצו לאחר שהצדדים יביאו בחשבון את פרטי העניינים מראשיתם ועד סופ[ם]" (פסק הדין מיום 23.5.05, צורף כנספח 3 לכתב ההגנה).

5. תובע 2 שב ופנה בעניין לאביו של הנתבע וכן לשטרית (נספחים 7-6 לכתב ההגנה). בהמשך, בשנת 2006, הגישו התובעים תביעה נוספת לבית הדין "בית יוסף" נגד הנתבע (כתב התביעה צורף כנספח 9 לכתב ההגנה). לבקשת בית הדין, התייחס בית הדין "צדק ומשפט" שנתן את פסק הבוררות המקורי לאמירה בפסק הבוררות לפיה "מן הראוי שהתובעים יפוצו", והבהיר כי "מה שנאמר אחר זה 'מן הראוי וכו'' אין בכך שום חיוב אלא מן הראוי מתוך רצון טוב... ירצה יתן לא ירצה לא יתן" (ההבהרה צורפה כנספח 10 לכתב ההגנה). נוכח ההבהרה החליט בית הדין "בית יוסף" כי "לא מצאנו אפשרות שאנחנו נחזור ונדון בתביעה" (ההחלטה מיום 1.2.07 צורפה כנספח 11 לכתב ההגנה).

6. הנה כי כן: במסגרת הליך הבוררות נפסק כי הגם ש"מן הראוי" שהתובעים יפוצו, הם אינם זכאים בדין לפיצוי כאמור; ובית דין נוסף שאליו פנו התובעים לא מצא לנכון לשנות מקביעה זו.

7. בחלוף כשנתיים, שבו התובעים ופנו לנתבע בדרישה לשלם להם את נזקיהם (נספחים 13-12 לכתב ההגנה). הנתבע סירב (נספח 14 לכתב ההגנה), וביום 25.3.09 הגישו התובעים תובענה לבית משפט זה (ת"א (שלום י-ם) 4063/09, להלן: התובענה הקודמת; כתב התביעה צורף כנספח 15 לכתב ההגנה).

8. הנתבע, מצידו, עתר לסילוק התובענה על הסף מחמת מעשה בית דין, והסתמך על פסק הבוררות בין הצדדים (הבקשה והתשובה צורפו כנספחים 4א ו-4ב לכתב התביעה). כבוד הרשם א' פוני האריך את המועד להגשת כתב הגנה מטעם הנתבע עד לאחר הכרעה בבקשה לסילוק על הסף שהגיש (החלטה מיום 4.5.09, צורפה כחלק ממוצג נ/1). התובעים עתרו להורות לנתבע להגיש כתב הגנה בטרם קדם המשפט, אולם בקשה זו נדחתה, ובית המשפט (כבוד השופט ר' שמיע) קבע כי "בנסיבות העניין הנני קובע דיון מקדמי בבקשה לסילוק על הסף..." וכי "בשלב זה לא יוגש כתב הגנה בתיק" (החלטה מיום 17.8.09; בקשת התובעים, התשובה וההחלטה צורפו כחלק ממוצג נ/1).