ת"א 75974-07-19 פלונית נ' עיריית רמת גן

לפניי תביעת נזקי גוף שנגרמו, על פי הנטען, לתובעת אשר נפגעה לטענתה ביום 8/7/2018 עת פסעה על שביל המיועד להולכי רגל ואופניים הנמצאת בשטחה המוניציפלי של עיריית ר"ג. לפתע התקרבה לכוונה רוכבת אופניים, ובניסיון להימנע מהמפגש, ביקשה התובעת לפנות לרוכבת את הדרך, זזה ונצמדה לצד השביל, שם מעדה ונפלה בשל אזור של שקיעת אבנים משתלבות בצד השביל. בעקבות נפילתה נגרמו לתובעת שברים בשורשי שתי כפות ידיה. (להלן: "התאונה", השביל", "רוכבת האופניים").

הצדדים חלוקים ביניהם הן בסוגיית החבות והן בסוגיית גובה הנזק. נפתח הדיון בפרק החבות;

רקע כללי וטענות הצדדים

1. התובעת 1 ילידת 7/12/46, פנסיונרית, בת 76 כיום, הייתה בת 71 במועד התאונה, אם לשלושה ילדים בוגרים ונשואים וסבתא לנכדים.

    

2. התובעת 2 הינה שירותי בריאות כללית (קופ"ח כללית) אשר הצטרפה כתובעת נוספת לתובענה במסגרת תיקון כתב התביעה, בעילת שיפוי עבור ההוצאות הרפואיות בהן נשאה בסך של כ- 37,000 ₪ נומינלי. מדובר בעלות של הניתוחים שעברה התובעת בבית חולים שיבא והטיפולים הרפואיים אותם עברה לאחר מכן: מעקב אמבולטורי בבית חולים שיבא, ריפוי בעיסוק, פיזיוטרפיה ועוד, עלויות בהן נשאה קופת החולים במסגרת הטיפול הרפואי לו נזקקה התובעת בעקבות התאונה בהיותה חברה בקופה זו.

    

3. הנתבעת הינה עיריית רמת גן אשר בשטחה המוניציפלי ובהחזקתה מצוי אותו השביל בשטחו ארעה התאונה מושא התביעה. כאן המקום לצין כי בתחילת ההליך שלחה העירייה הודעת צד ג' כנגד שני ועדי בתים משותפים סמוכים לשביל (רחוב יוחנן באדר 2 ו- 4 ר"ג) בטענה כי השביל הינו שטח פרטי הנמצא בבעלותם או שקיימת להם זיקת הנאה ממנו, אולם בהמשך, לאחר קדם המשפט אליו התייצב אחד מנציגי הועדים (מר פלוני אלמוני) והעיד על החזקה והתחזוקה הבלעדית של העירייה במקום, חזרה בה העירייה מהטענות שהעלתה כלפי ועדי הבתים ועתרה בבקשה מוסכמת לדחיית ההודעה נגדם. (ראה פסק הדין שדוחה את ההודעה לבקשת הצדדים מיום 15/10/22). מכאן אין עוד חולק כי החזקה והתחזוקה של השביל הנדון הינה של עיריית ר"ג (להלן: " העירייה").

    

4. לטענת התובעת, התאונה ארעה בשל רשלנותה של העירייה בגין תחזוקה לא נאותה של השביל ומשכך ומאחר שמדובר במפגע המהווה סיכון בגינו נפגעה התובעת ונפלה, אזי יש לקבל את התביעה במלואה. במסגרת זו, טוענת התובעת כי בסמוך לאחר התאונה פנתה לעירייה בתלונה ודווחה על המפגע והעירייה אף ביצעה תיקון במקום, מילוי ויישור של כל הקטע השקוע בצד השביל, ללמדך כי גם לשיטת העירייה עצמה, אכן היה מדובר במפגע שהיווה סיכון לעוברים ולשבים. עוד טוענת התובעת כי עצם קיומו של המפגע מקום בו צועדים תושבים רבים בשביל המיועד להולכי רגל בדרכם אל פארק סמוך, מהווה רשלנות של ממש והפרת חובה חקוקה שיש להטיל בגינן חבות על העירייה בהיותה הרשות המוניציפלית שאחראית על בטיחותן ותקינותן של המדרכות והשבילים בשטחה. לחילופין טוענת התובעת כי במקרה דנן יש להפוך את נטל השכנוע בהתאם לסעיף 38 או 41 לפקודת הנזיקין.