פלוני נ' דאבוש ואח'

1.התובע נפגע בתאונת דרכים בעת שרכב על אופנוע. התאונה אינה מכוסה בביטוח החובה של האופנוע, משום שהתובע לא נכלל בין הנהגים שהיו רשאים לרכב עליו. לכן הוגשה התביעה שלפניי, על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), נגד נהג הרכב שהתנגש באופנוע (להלן: רכב הנתבעים), ונגד מבטחת הרכב.

2.התובע, יליד Z.Z.1993, נטל ביום 22.3.2020 את האופנוע של חֲבֵרוֺ ורכב עליו לצרכנייה. לדבריו, החבר התיר לו לעשות שימוש באופנוע, אך התריע בפניו כי הביטוח אינו חל עליו, ולכן הרכיבה היא "על אחריותו". במהלך נסיעתו התנגש התובע ברכב הנתבעים אשר יצא ממקום חניה. בשל האירוע הוגש כתב אישום נגד נהג הרכב, הנתבע 1, והלה הורשע על-פי הודאתו בעבירות של סיכון עוברי דרך בעת כניסה למסלול התנועה, נהיגה בחוסר זהירות, התנהגות הגורמת נזק וחבלה של ממש. להלן עובדות כתב האישום, שבהן הודה הנתבע:

1. בתאריך 22.3.20 בשעה 13:30 לערך נהג הנאשם רכב הונדה מספר 6480570 בהרצליה ברחוב וינגייט, כשרכבו חונה בסמוך לבית 50, במקביל למדרכה המערבית, עם חזית לכיוון דרום.

2. אותה שעה נהג [התובע – ג' ש'] אופנוע מספר 8689284 ברחוב וינגייט מצפון לדרום, משמאל לימין כיוון נסיעת הנאשם.

3. הנאשם נהג בחוסר זהירות בכך שלא נתן תשומת לב לדרך, לא הבחין מבעוד מועד (עד להתנגשות) באופנוע המעורב אשר היה קרוב אליו, יצא ממקום החניה בחדות שמאלה לכיוון דרום, נכנס לנתיב נסיעת אופנוע, חסם דרכו ושני כלי הרכב התנגשו.

3.אירוע התאונה תועד במצלמה שהייתה מותקנת ברכב אחֵר (להלן: רכב צד ג). בסרטון ניתן לראות כי האופנוע עקף את רכב צד ג משמאל, בזמן שרכב הנתבעים יצא ממקום חניה (במקביל למדרכה, מצד ימין לכיוון הנסיעה). כפי שצוין בכתב האישום, יציאתו של רכב הנתבעים ממקום החניה נעשתה "בחדות", תוך שהוא "נכנס לנתיב נסיעת האופנוע" ו"חסם את דרכו".

4.הממצאים שנקבעו בפסק הדין בהליך הפלילי – שהם למעשה עובדות כתב האישום – מהווים כידוע ראיה לכאורה בהליך האזרחי שלפניי (סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971), ולא הובאו ראיות לסתור (ראו גם רע"א 9759/16 אבו מור נ' רשות המיסים (7.4.2017)). יתר על כן, לאחר בחינת תיק המשטרה, שמיעת העדויות וצפייה בסרטון המתעד את התאונה, אין מקום לספק כי יש לייחס לנהג רכב הנתבעים אחריות נזיקית לקרות התאונה. עם זאת, כפי שנפסק לא אחת, בתביעה המוגשת מכוח פקודת הנזיקין, בשונה מתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), חשוף הנפגע-התובע לטענת אשם תורם; זאת, אף במקום שבו נוהל הליך פלילי נגד נהג הרכב הפוגע (ראו ע"א 2591/09 אלנסארה נ' שליסל (22.2.2011)). ואמנם, הנתבעים טוענים במקרה דנן כי קיימת רשלנות תורמת מצד התובע לאירוע התאונה. בהתייחס לטענה זו, אבקש להוסיף מספר נתונים העולים מחומר הראיות.

5.ראשית, צפייה בסרטון מעלה כי בעת היציאה ממקום החניה, אין איתות ברכב הנתבעים (אף שהנתבע טען בחקירתו במשטרה, וכן בתצהירו בהליך דנן, כי "הפעיל וינקר"; ראו גם עמוד 56 לפרוטוקול, שם הנתבע מאשר כי לפי הסרטון אין אורות איתות, אך עומד על טענתו כי הפעיל איתות). שנית, כשרכב הנתבעים התחיל לצאת מהחניה, המרחק בינו לבין רכב צד ג לא היה גדול במיוחד (ניתן להתרשם לפי המכוניות החונות מימין), אך גדול מספיק כדי שרכב צד ג יוכל להאט ולעצור את רכבו – כפי שאכן עשה – בלי להתנגש ברכב הנתבעים, ואף בלי להיזקק לבלימת חירום. שלישית, כשהאופנוע חלף על פני רכב צד ג שאותו עקף, רכב הנתבעים כבר היה בשלבי יציאה מהחניה, חציו בתוך נתיב נסיעת רכב צד ג. בשלב זה, למצער, רוכב האופנוע (התובע) יכול היה להבחין ברכב הנתבעים; רביעית, בשלב זה התובע עדיין לא האט את האופנוע (אין אורות בלימה). אורות הבלימה מופיעים רק בסמוך להתנגשות ברכב הנתבעים. חמישית, ברגע ההתנגשות, רכב הנתבעים לא נראה משתלב בזהירות בנתיב הנסיעה, אלא חזיתו ממוקמת בתחום נתיב הנסיעה הנגדי. הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית אם התכוון לבצע פרסה, והשיב שאינו זוכר (עמודים 56-53 לפרוטוקול; השוו לדבריו בחקירתו במשטרה). לאור עדותו של הנתבע, ולאור הסרטון, אין לשלול כי הנתבע אכן התעתד לבצע פניית פרסה. כידוע, פנייה כזו מותר לבצע רק כשהיא אינה מפריעה לתנועה ואינה מסכנת עוברי דרך אחרים.

6.בהינתן כל האמור, סבורני כי תרומתו של הנתבע לתאונה, ומידת האשם המוסרי שדבק בהתנהגותו, עולות על אלה של התובע, אך בה-בעת יש לייחס לתובע אשם תורם ולהפחית את הפיצויים בהתאם (ראו והשוו רע"א 2809/18 קסברי נ' רוזן (26.11.2018)). יוטעם בהקשר זה, כי נהיגה ללא רישיון או ביטוח אינה מנביעה, כשלעצמה, אשם תורם לתאונה (שם, פס' 7 לפסק הדין). עוד יודגש, כי אין בחומר הראיות שלפניי בסיס לקבוע שהתובע רכב על האופנוע במהירות מעל המותר (ראו גם הודעת נהג רכב צד ג במשטרה), אך מהירותו הייתה גבוהה מזו של רכב צד ג. גם אם התובע האמין שרכב הנתבעים ישתלב בנתיב הנסיעה ולא יחסום את הדרך, עדיין היה על התובע לבצע את העקיפה ואת החזרה לנתיב בזהירות רבה יותר, תוך שימת לב לרכב הנתבעים שכבר היה בסטייה לתוך נתיב הנסיעה, ולהאט את נסיעתו בשלב מוקדם יותר. בנסיבות אלה, ולאחר עיון בחומר הראיות וצפייה מדוקדקת בסרטון, מצאתי להשית אשם תורם בשיעור של 25%.

7.עד כאן בנושא האחריות. ניגש כעת לשומת הנזק. בעקבות התאונה נגרמו לתובע שברים בירך ובכף רגל ימין (לגבי "שבר פיקה מינימלי" – ראו חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט). הוא אושפז מספר ימים, שבמהלכם עבר ניתוחים. לאחר שחרורו הוא התנייד בעזרת כיסא גלגלים ואחר כך קביים. כמו-כן נזקק לטיפולי פיזיותרפיה. המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, ד"ר אנקשטיין, קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 35.2% (20% בגין פגיעה קשה במפרק בכף רגל ימין; 10% בגין הגבלות תנועה בירך ימין; 10% בגין צלקות ניתוחיות). הצדדים הסכימו להעמיד את הנכות הנפשית על 10%, כך שהנכות הרפואית המשוקללת עומדת על 41.68% (וללא הצלקת – 35.2%). המומחים לא נחקרו על חוות הדעת.

8.כידוע, הנכות הרפואית היא מדד רלוונטי וחשוב בהערכת הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות (ראו ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(2) 792 (1995)). עם זאת, המבחן הוא לעולם אינדיבידואלי ומושתת על העיקרון של השבת המצב לקדמותו, המשמש אבן-הראשה בתורת הפיצויים בנזיקין. בהערכת הנכות התפקודית יש ליתן את הדעת לנתונים שונים ובהם מצבו האישי של הניזוק, גילו, משלח ידו, השכלתו, כישוריו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, יכולתו לשוב למקצועו ולמקום עבודתו, אפשרויות תעסוקתיות הפתוחות בפניו במומו, וכן שיקולים נוספים (ראו למשל ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.2015)).