ת"א 67483-12-15 יפרח ואח' נ' גרג עזריאלי קרית אתא בע"מ ואח'

1.הנתבע שכנגד (להלן "יפרח") הגיש בקשה מכוח סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט - 1999, להורות לנתבעת שכנגד מס' 1 (להלן "החברה") להפקיד בקופת בית המשפט ערובה להבטחת הוצאותיו.

2.התביעה העיקרית הוגשה במקור על ידי יפרח, בסדר דין מקוצר, במסגרתה עתר לחייב את התובעים שכנגד לשלם לו סך של 320,000 ₪. לטענתו, ביום 15.5.2015 נכרת בינו לבין התובע שכנגד מס' 2 (להלן "חזן") הסכם "העברת מניות", במסגרתו מכר לו חזן 25 ממניות החברה שברשותו, בתמורה לסך של 25 ₪. בנוסף, הוסכם כי יפרח ילווה לחברה סך של 200,000 ₪ כהלוואת בעלים (העתק מההסכם צורף לכתב התביעה). כמו כן, נטען כי לאחר מספר שבועות העניק יפרח לחברה הלוואה נוספת על סך של 100,000 ₪ (לא צורף העתק של הסכם הלוואה).

יפרח טען, כי לאחר תקופה מסויימת הוא הבין שחזן הסתיר ממנו מידע בנוגע לחברה, לרבות חובות, אי תשלום לספקים ותביעות של עובדים וכי מצבה של החברה אינו כפי שהוצג לו. הוא גילה שהחברה חייבת כספים לרשת ולקניון. לכן, על מנת ששמו לא ישתרבב לאופן התנהלות החברה, הוא דרש ממנה את ההלוואה שנתן לה, אולם חזן טען בפניו, כי אין לחברה כסף ומצבה הכלכלי אינו מאפשר החזרת ההלוואה. למרות פניות חוזרות ונשנות, לא השיבה החברה את ההלוואה. בד בבד עם הגשת התביעה המקורית, הוגשה על ידי יפרח בקשה לעיקול זמני, שנדחתה על ידי כבוד הרשמת הבכירה שכטר - ישראלי.

3.התובעים שכנגד הגישו בקשתה למתן רשות להתגונן ובקשה למחיקת כותרת. יפרח מצידו הגיש בקשה נוספת לעיקול זמני. במהלך הדיון שהתקיים בפני כבוד הרשמת הגיעו הצדדים לידי הסכמה לפיה, תינתן לתובעים שכנגד רשות להתגונן וכי הם יהיו רשאים להגיש כתב הגנה. במסגרת החלטתה מיום 4.3.2016 דחתה כבוד הרשמת את הבקשה לעיקולים זמניים.

4.התובעים שכנגד התגוננו מפני התביעה וטענו כי למעשה, יפרח התחייב להשקיע בחברה סך של 200,000 ₪ בדרך של העמדת הלוואת בעלים, ככל הנראה משיקולי מס, וזאת על מנת לרכוש 25 ממניות החברה. לטענתם, חזן העמיד לרשות יפרח את כל הנתונים שנדרשו על ידיו והנתונים נבדקו על ידי רו"ח מטעמו. טיעונם של התובעים שכנגד באשר לסך של 200,000 ₪ מעומעם ולא ברור האם הם מכחישים כי הועבר סכום זה לחברה, אם לאו. בנוסף, הם טענות כי "לא מוכרת להם העברה כספית כלשהי של התובע לחברה בסך של 100,000 ₪" וכי גם אם הועבר הסכום הנ"ל, הרי שלא מדובר בהלוואה "פשוטה" אלא בהלוואת בעלים.

בהמשך, נטען, כי החברה לא התחייבה בדבר כלפי יפרח וכי בהסכם אין התחייבות שלה להשבת הלוואת בעלים. נטען, כי מדובר בהלוואת בעלים שמעצם טיבה לא נקבע לה מועד או תנאי החזר. בנוסף, בהסכם אין זכר להלוואה נוספת על סך של 100,000 ₪.

בנוסף, העלו התובעים שכנגד בכתב הגנתם טענת קיזוז, בסך של 300,000 ₪. לטענתם, על מנת להלך עליהם אימים, פנה יפרח לחלק מספקיה של החברה, כמו גם לבנק הפועלים בו היא מנהלת את חשבונה, והודיע כי לא יהיה אחראי לחובות ו\או התחייבויות החברה כלפיהם. כך, בניגוד לחובות בהם הוא חב כלפי החברה, בקש לטענתם יפרח לגזור עליה כליה. כתוצאה מכך, הודיע הספק העיקרי של החברה כי לא יוכל להמשיך ולספק לחברה סחורה ואף הפסיק לספקה בפועל וגם נציגי תנובה הודיעו כי בכוונתם להפסיק ולספק סחורה. עוד נטען, כי יפרח פנה לבנק הפועלים והודיע כי לא יהא אחראי לפרעון מסגרת האשראי שהועמדה לחברה (למרות שעד לאותו מועד לא העמיד בעצמו בטחונות כלשהם). נטען, כי בתגובה הבנק דרש כי יפרח יעמיד בטחונות להבטחת מסגרת האשראי וכי הבנק מסרה להעמיד לחברה הלוואה הנחוצה לה לשם תפעול פעילותה ולכן, נדרש חזן לכתת רגליו בחיפוש אחר מקורות מימון. הנתבעים טענו כי הם זכאים לקזז סך של 300,000 ₪ אותם חב יפרח כנגד סכומי החובה הנטענים.

בד בבד, הוגש כתב תביעה שכנגד, אשר חזר על אותן טענות. נטען, כי בהתנהגותו, הפר יפרח את חובת הזהירות בה הוא חב כלפי החברה וכלפי חזן ובהתרשלותו, גרם להם לנזקים. בנוסף, נטען כי הוא הפר חובות חקוקות שנועדו להגן עליהם, לרבות הוראת סעיף 192 לחוק החברות. לפיכך, עתרו לחייב אותו לשלם להם סך של 300,000 ₪.

5.יפרח הגיש בקשה להורות לחברה להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיו בגין התביעה שכנגד, ככל שתידחה. התובעים שכנגד הגיבו לתגובה ואילו יפרח לא הגיש תשובה לתגובה, למרות שהמועד לכך חלף, ומכאן החלטתי.