רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח נ' מורי

התובעת היא הבעלים הרשום של המקרקעין בנמצאים בר--------- בתל-אביב – יפו, הידועים כחלקה --בגוש --- (להלן: "המקרקעין"). ביום 6.9.2016 הגישה התובעת תביעה נגד הנתבעת, אשר בה הוגדרה עילת התביעה כדלקמן:

"על המקרקעין בניין ובו מספר דירות (להלן: 'הבנין'). תביעה זו מתייחסת לדירה (להלן: 'הדירה'), הנמצאת בקומות קרקע + גג של הבניין והמסומנת כדירה מספר 4 בתשריט המצורף לכתב תביעה זה כנספח ב'.

הנתבעת מחזיקה בדירה שלא כדין ומבלי שקיבלה את רשותה ו/או את הסכמתה של התובעת להחזיק בה. משכך, בתביעה זו עותרת התובעת לבית המשפט להורות על סילוק ידה של הנתבעת ו/או מי מטעמה מהדירה. למען הזהירות התובעת תטען, כי ככל שהנתבעת טוענת כי יש לה זכויות כלשהן בדירה, הרי שנטל הראיה רובץ לפתחה של הנתבעת."

במהלך בירור התביעה הסתבר, שתיאור זה של המקרקעין – שגוי כמעט מיסודו. הבניין שעליו בנויה דירתה של הנתבעת – אינו נמצא ברחוב ------ 25, אלא ב------- 23; הנתבעת מחזיקה כדין בדירה, ורק חלק מן הדירה (חלק המגיע כדי 16 מ"ר) נמצא בתוך שטח המקרקעין.

הנתבעת טוענת, כי לאור אי-התאמה מובהקת זו בין המצב בפועל – שאינו שנוי במחלוקת – ובין נוסח כתב התביעה, יש לדחות את התביעה כולה. הנתבעת טוענת עוד, כי התביעה התיישנה, ולחלופין – הוגשה בשיהוי ניכר, וכן כי מעמדה של הנתבעת, כמו גם של בתה, גב' בת-אל רחבי, הוא מעמד של דיירת מוגנת.

לאחר העיון בכתבי הטענות, בפרוטוקול דיון ההוכחות ובסיכומי הצדדים, נחה דעתי כי יש לדחות את התביעה.

ייאמר מיד, כי אין מחלוקת בין הצדדים, על כך שהמבנה שברחוב ------ 23 אכן חורג אל תוך חלקה 24, כך ששטח של כ-15 מ"ר מחלקה 24 אכן תפוס על-ידי הנתבעת ובני משפחתה. עם זאת, אני סבור שבגין צירוף הנסיבות שיובהר להלן, אין הצדקה לחייב את הנתבעת לפנות את החריגה האמורה.

ראשית יש לומר, כי אין ממש בטענות ההגנה הנוגעות להתיישנות התביעה. המקרקעין עברו תהליכי הסדרה בשנת 2001, ועל כן, תביעה לסילוק יד מהם אינה מתיישנת. לכך יש להוסיף את העובדה, כי על פי סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), תשכ"ט -1969, הליך הסדר זכויות במקרקעין מבטל כל זכות נוגדת שקדמה להסדר, ועל כן – הנתבעת אינה יכולה להישמע בטענות לעניין זה.

גם הטענה לדיירות מוגנת – אינה יכולה לעמוד: הנתבעת לא הסבירה מה מקורה של זכות הדיירות המוגנת העומדת לה או לבתה, לא הסבירה מכוח איזה תנאי בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972 היא זכאית להגנת החוק, וטענותיה בהקשר זה – היו טענות בעלמא.

חרף האמור, אני סבור כי פסק דין של פינוי הנתבעת מן הנכס נושא ההליך, או אפילו מן החלק החורג לתוך המקרקעין שבבעלות התובעת, יהיה בלתי צודק, ואין לאפשרו.

ראשית ייאמר, כי במישור הדיוני, מצאתי טעם בטענות הנתבעת, שלפיה כתב התביעה כפי שהוגש אינו תומך בטענותיה של התובעת. אין טענה כי הנתבעת פולשת לדירה במקרקעין, אלא שדירתה של הנתבעת, שהיא סמוכה למקרקעין, פולשת פלישה מסוימת למקרקעין שבבעלות התובעת. הבדל זה – אינו אך הבדל של ניסוח, אלא הבדל משמעותי. לא הרי מי שפלש לדירה ומחזיק בדירה ללא זכות שבדין, ובין מי שדירתו "פולשת" פלישה מזערית אל מקרקעי הזולת. למעשה, די באופן שבו נוסחה התביעה כדי להצדיק את דחייתה, משהתובעת עצמה מסכימה, כי הנתבעת אינה פולשת לדירה לא-לה.