ת"א 6541-02-12 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרבץ

בפני תובענה כספית על סך של 688,043 ₪ שעניינה שיפוי בגין תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל).

התובעת, אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן – התובעת), עוסקת ומנהלת בישראל עסקי ביטוח ובין היתר, ביטוח כלי רכב. הנתבע, קרבץ סרגיי (להלן – הנתבע), נפגע בשתי תאונות דרכים שונות מיום 28.8.2002 ומיום 13.9.2002 (להלן – התאונות) והיה מבוטח על ידי התובעת בפוליסת ביטוח חובה.

התובעת טוענת, בכתב התביעה, את הטענות הבאות: הנתבע הגיש תובענה כספית נגד התובעת ונגד אבנר, איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, בגין התאונות (ת"א 7587/03). במסגרת התובענה הגיעו הצדדים להסכם (להלן – הסכם פשרה), שקיבל תוקף של פסק דין (להלן – פסק הדין). בפסק הדין נקבע, כי סך של 276,448 ₪ ישולם לנתבע באופן מידי ואילו סך של 610,832 יעוכב עד לקביעת נכות צמיתה של הנתבע על ידי המל"ל. הסכום הראשון שולם לנתבע סמוך לאישור הסכם הפשרה. לטענת התובעת, לאחר דרישת תשלום מעם ב"כ הנתבע, ממנה עלה, שנדחתה תביעתו לקבלת קצבת נכות כללית, שילמה התובעת לנתבע סך של 557,657 ₪ וזאת ביום 12.9.2006. לטענת התובעת, במועד שאינו ידוע לה פנה הנתבע למל"ל ובסופו של יום נקבעה לו נכות רפואית נפשית בשיעור של 50% ודרגת אי כושר עבודה בשיעור של 75% ובגינן הוא מקבל קצבאות מהמל"ל. בשנת 2009 הגיש המל"ל תביעה נגד התובעת בגין אותן תאונות הדרכים ואשר בגינן המוסד שילם קצבאות לנתבע. כתוצאה מכך שילמה התובעת למל"ל סך של 758,960 ₪. לטענת התובעת, בהתאם לכתב קבלה ויתור ושחרור עליו חתם הנתבע, במועד חתימת הסכם הפשרה (להלן – כתב קבלה ושחרור) התחייב הנתבע לשפות את התובעת בגין כל תובענה שתוגש נגדה ביחס לתאונות הדרכים. לטענתה, הנתבע קיבל כפל תשלום מעבר לסכום אשר נקבע בפסק הדין וזאת מבלי שנוכה סכום התגמולים אותו קיבל ויקבל מהמל"ל. לטענת התובעת, יש לחייב את הנתבע להשיב לה את הסכומים ששולמו ביתר, זאת מכוח עילה של עשיית עושר ולא במשפט.

הנתבע טוען, בכתב ההגנה, את הטענות הבאות: יש לדחות או למחוק את התובענה על הסף, זאת נוכח האמור בכתב הקבלה והשחרור, המחריג באופן מפורש את זכות התובעת לשיפוי בגין תביעת שיבוב של המל"ל. לטענת הנתבע, ההתחייבות לשיפוי או לפיצוי היא בגין תביעת שיבוב מהעבר. כלומר, ביחס לתובענה טרם החתימה על כתב הקבלה והשחרור. לעומת זאת, התובעת מתייחסת לתביעת שיבוב ששולמה, לטענת התובעת, שנים מאוחר לכתב הקבלה והשחרור. עוד טוען הנתבע, שהסכם הפשרה היה ברור, במסגרתו חלק מסכום הפשרה עוכב עד לקביעת נכותו הצמיתה של הנתבע במל"ל. עם קבלת החלטת המל"ל בוצע חישוב מחדש של סכום תקבולי המל"ל לניכוי והנתבעת שילמה את יתרת הסכום, בסכום נמוך מזה שעוכב ובסך של 557,657 ₪, בלבד. לטענת הנתבע, עם תשלום היתרה בוצע פסק הדין ולא ניתן "לפתוח" את הסכם הפשרה מחדש. לטענת הנתבע, קצבאות המל"ל שולמו לו החל משנת 2009 ולאחר החמרה ברורה במצבו. לפיכך, פטור הנתבע מלשפות את התובעת. זאת ועוד, חיוב התובעת מושתת על הסכמה חוזית בינה לבין המל"ל וזו אינה מחייבת בהכרח את הנתבע. התובעת שילמה "כמתנדבת", אין וודאות שהנתבע ימשיך לקבל את הקצבה מהמל"ל, התובעת ניסחה את כתב הקבלה והשחרור ועל כן ככל שישנן בו סתירות, ההסכם אמור להתפרש כנגדה.

בכתב התשובה לכתב ההגנה הוסיפה וטענה התובעת, כי הנתבע פעל בחוסר תום לב, קיבל כפל תשלום, מבלי שנוכו התגמולים אותם קיבל ויקבל מהמל"ל.

דיון

אין מחלוקת, כי בין הצדדים נחתם הסכם פשרה לפיו התובעת שילמה לנתבע סך של 276,448 ₪ סמוך לחתימת הסכם הפשרה. הסכום הנוסף בסך של 620,832 ₪ עוכב בידי התובעת, עד לקביעת נכותו של הנתבע על ידי המל"ל. סעיף 3 להסכם הפשרה, קבע בהאי לישנא:

באם תקבע לתובע ע'י המוסד לביטוח לאומי דרגת אי כושר צמיתה בשיעור של 75% ינוכה הסכום המופקד מסכום הפשרה באורח סופי והנתבעת תהא פטורה מכל חבות כלפי התובע מעבר לסכום שכבר שולם לידיו. היינו – ולמען הסר כל ספק מעבר לסך של 275,448 ₪.

בהמשך קבע המל"ל 10% נכות לצמיתות לנתבע. לאור קביעתו, בוצע חישוב מחדש של סכום תקבולי המל"ל לניכוי. מתוך הסכום שעוכב בידי התובעת נוכה סך של 69,904 ₪ והתובעת שילמה לנתבע סך של 557,657 ₪.

המחלוקת נוגעת למשמעות הסכם הפשרה ולמשמעות סעיף 3 לכתב קבלה ושחרור, שלהלן לשונו:

הנני מתחייב לפצות ולשפות את המבטחים, או מי מהם מיד עם דרישתם הראשונה על כל דרישה ו/או תביעה שתוגש נגדם, או נגד כל אחד מהם לחוד, בגין כל תביעת שיבוב שתשולם על ידם לאדם או גוף שפיצו אותי על נזק עבורו קיבלתי פיצוי מהמבטחים עקב התאונה הנ'ל, למעט הוצאות אשפוז בבי'ח ו/או קופ'ח בגין טיפולים רפואיים בעתיד בגין התאונה, ולמעט תביעת המוסד לביטוח לאומי (ההדגשות הוספה – ר.כ.).

המסמכים נוסחו על ידי התובעת וההסכמה נהירה וברורה: התחייבות הנתבע היא לשפות או לפצות בגין תובענה שתוגש ביחס לתאונות הדרכים בגינן פוצה על נזק עבורו קיבל פיצוי מהתובעת למעט, כאשר מדובר בתובענה של המל"ל. כלומר, בסעיף 3 האמור ישנה הסתייגות מפורשת, "למעט", תובענה של המל"ל. במקרה דנן אין מחלוקת, שהתובעת שילמה למל"ל בעקבות תובענה שהוגשה נגדה ביחס לתאונות האמורות וכי מדובר בתובענה שהוגשה לאחר שהסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין, לאחר קיזוז ולאחר תשלום הסכום השני הנובע מהסכם הפשרה.

זה המקום לציין, כי הנתבע, במידה רבה של צדק, ציין בדיון וכן בסיכומיו, שחלק מטענות התובעת מהוות הרחבת חזית משום שזכרן לא בא בכתבי הטענות. עם זאת, אף בחינת טענות התובעת לגופו של עניין אינה מאפשרת קבלתן.

את טענות התובעת ניתן לחלק לשניים. מצד אחד, טענות החוסות תחת תרמית ומרמה ומצד שני, טענות העומדות בזיקה להסתייגות הנקובה בסיפא של סעיף 3 לכתב קבלה ושחרור.

תחילה אתייחס לטענת התרמית. מדובר ב"טענה המצריכה פרטים" ותאריכים בכתב הטענות, ראו לעניין זה תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984. טענת התרמית עלתה בתצהיר עו"ד רויטל קולר, עדת התובעת (להלן – עו"ד קולר):

"יתכן וקיים קושי ראייתי להוכחת נטל ההוכחה המוגבר הנדרש להוכחת טענת מירמה אולם על פי מכלול הנסיבות, זועק לשמיים כי הנתבע פעל בחוסר תום לב קיצוני ואולי ניתן להתייחס לפעולתו כמעשה מירמה. הרי שהנתבע עשה ככל שביכולתו ופעל בהתאמה מופלאה לקבל מלוא התמלוגים הן מאליהו והן מהמל'ל תוך קבלת כפל פיצוי משני הגורמים" (ס' 21 לתצהירה). אלא, שאין מדובר אך בקושי ראייתי, אלא "בקושי מהותי". לא הוכחה טענת מרמה כלל ועיקר. הטענה שזורה אף בסיכומי התובעת, כאשר לטעמה, "מכלול הנסיבות ומבחן התוצאה הסופית מביאים למסקנה כי הנתבע פעל בחוסר תוך לב ועשה ככל שביכולתו בכוונה תחילה לקבלת מלוא התמלוגים... וגם אם לא נטענה במפורש טענת מירמה הרי שמכלול הנתונים מביא למסקנה אחת מתבקשת" (ס' 2 לסיכומי התובעת). אך כאמור, לא היא, לא עלה בידי התובעת להוכיח את טענת התרמית. בהקשר לכך הצביעה התובעת על האפשרות לפיה, התובע הציג "הטבה משמעותית" ומצג חיובי בשנת 2006 ומיד לאחריו פנה לקבל את יתרת הסכום על פי הסכם הפשרה. זאת, משום שהיה לו אינטרס לצמצם את שיעור הנכות שייקבע על ידי המל"ל ולקבל פיצוי מרבי. זו גם הסיבה, לטעמה, בשלה לא הגיש הנתבע ערר על החלטת הועדה לקביעת אחוזי נכות (ס' 21 לסיכומי התובעת).

כתמונת ראי, בשלב מאוחר לקבלת יתרת הסכום מהסכם הפשרה ועל בסיס החמרה, לכאורה, במצבו החל לקבל קצבאות מהמל"ל. בעניין זה טוענת התובעת, כי בניגוד לאמור בכתב ההגנה של הנתבע אין מדובר בהחמרת מצבו, שכן הנכות שנקבעה על ידי המל"ל זהה לנכות שנקבעה לצמיתות על ידי מומחה מטעם בית המשפט (ס' 16 לסיכומי התובעת). כאמור, התובעת מציינת, שהנתבע העלים מהוועדה הרפואית בשנת 2006 את חוות דעת מומחה מטעם בית משפט, אך הציגה בשנת 2009 (ראו סעיף 20 לתצהיר עו"ד קולר). אולם ,טענתה זו לא הוכחה. ראו לעניין זה חקירתה הנגדית של עו"ד קולר:

ש.את אומרת לנו בתצהירך שהנתבע בכוונה הסתיר מהוועדה הרפואית, מפנה לסעיפים 19, 20, הסתיר את חוות הדעת של מומחה בית המשפט לעומת זאת הציג אותה בפני הוועדה בשנת – 09, על סמך מה את אומרת את זה?

ת.על סמך המסמכים שהיו בפני הוועדה כפי שמופיע בפרוטוקול.