ת"א 64669-09-16 אגטשי ואח' נ' ויין ואח'

התובעים, דיירים מוגנים בנכס שהוא חנות (להלן גם: החנות), הגישו את התביעה דנן לחיוב הנתבעים בתשלום כספי מכוח "הסכם רשות שימוש בחנות" שנחתם ביניהם לבין נתבע 1 בשנת 2006 (להלן: הסכם השכירות, צורף כנספח א' לכתב התביעה). נתבעים 2 ו- 3 ערבים לחיוביו של נתבע 1 מכוח ההסכם הנ"ל. לטענת התובעים, נתבע 1 לא פינה את החנות במועד שנקבע בפסק הדין שניתן בת.א. 62097-12-13, ולפיכך, ועפ"י הקבוע בסע' 13 להסכם השכירות, הוא חייב לשלם להם פיצוי מוסכם בסך 100$ ליום בעבור כל יום שבו החזיק בחנות מעבר לאותו המועד (כפי שגם הוסכם בין הצדדים בע"א 10317-10-15, ערעור שהוגש על פסק הדין הנ"ל).

ביום 30.10.16 הגיש מאיר סלונימסקי (להלן: המבקש) בקשה לצירופו כתובע נוסף לכתב התביעה. לטענתו, הוא אחד מבעלי הנכס, וככזה שמורה לו הזכות לקבל חלק מסוים מכל סכום שאותו יחויבו הנתבעים לשלם לתובעים. לכן, מתקיימת החלופה השנייה שנקבעה בתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א) ולפיה ניתן לצרף תובע כאשר נוכחותו דרושה על מנת לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה. לשיטת המבקש, מתקיימת גם החלופה הראשונה שנקבעה בתקנה 24 הנ"ל ולפיה ניתן לצרף תובע אשר היה צורך לצרפו מלכתחילה, וזאת משום שהתובעים לא באו בתום לב ובידיים נקיות לבית המשפט, והסתירו מימנו את העובדה שאביו של המבקש (שהמבקש בא בנעליו) הגיש נגדם בשנת 2014 תובענה לפינוי הנכס (ת.א. 17258-11-14). המבקש מוסיף וטוען שמתקיימים גם התנאים לצרופו עפ"י תקנה 21 לתקסד"א ולפיהם "מותר לצרף בחזקת תובעים בתובענה אחת את כל הטוענים לזכות סעד – בין ביחד, בין לחוד, בין לחלופין – בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עסקאות או כתוצאה של אחד מאלה, ושאילו הגישו תובענות נפרדות הייתה מתעוררת בהן שאלה משותפת, משפטית או עובדתית".

התובעים הגישו תגובה לבקשה והתנגדו לה. לאחר שהוגשו גם תשובה לתגובה, ותגובה לתשובה, עיינתי בכל מה שהוגש והגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות, וזאת בשל מה שייאמר להלן.

התובעים הגישו את התביעה כנגד הנתבעים בשל עילה אחת בלבד הנסמכת על סע' 13ב' להסכם השכירות, העוסק בפיצוי המוסכם שנדרש בר הרשות (נתבע 1) לשלם למרשה (התובעים) במקרה שבו בר הרשות אינו מפנה את החנות או מחזירה למרשה או לבא כוחו בתום תקופת השימוש.

סע' 3א' להסכם השכירות קובע את גובה דמי זכות השימוש שבר הרשות נדרש לשלם למרשה בגין זכות השימוש ומעמידו על סך של 1,200$ לחודש. סע' 3ד' להסכם קובע את אופן תשלום דמי השימוש. עפ"י האמור בסע' זה, מכיוון שהמרשה נדרש לשלם לבעל הבית 450$ מדמי השימוש, יועברו אלה ישירות ע"י בר הרשות לבעל הבית. למרות אופן התשלום הזה, מבהיר סע' 3ד' סיפא כי "אין בתשלום החלקי למר סלונימסקי כדי ליצור יחסי שכירות כלשהם בין בר הרשות לבעלים" ומוסיף כי אי תשלום חלק כלשהו של דמי השימוש, לנציג הבעלים או למרשה, יהווה הפרה יסודית של ההסכם כלפי המרשה. כלומר, ההסכם מדגיש כי אין באופן התשלום כדי ליצור יחסי שכירות כלשהם בין בר הרשות לבעל הנכס, וכן כי ההפרה היא כלפי המרשה בלבד. הנה כי כן, ככל שהמבקש טוען שהוא זכאי לקבל חלק מן הכספים שיקבלו התובעים מהנתבעים, הרי שיש לו עילת תביעה עצמאית ונפרדת, כאשר, על פניו עילה זו מופנית כנגד התובעים ולא כנגד הנתבעים אשר בינם לבין המבקש לא נוצרו יחסי שכירות כלשהם מכוח ההסכם, כמפורט לעיל.

בנסיבות אלה אין כל צורך בצרוף המבקש כתובע על מנת לדון ולהכריע בתובענה ביעילות ובשלמות, ואין כל מחלוקת משפטית או עובדתית שלא ניתן לדון בה ללא המבקש, לשם כך. אדרבא, הצרוף המבוקש עלול דווקא לסרבל את הדיון שלא לצורך. ראשית, משום שאין מחלוקת כי המבקש הוא רק אחד מבעלי הזכויות בנכס, ושנית, משום שעל פניו עולה שקיימים חילוקי דעות שונים בין התובעים למבקש, שבגינם אף התנהלו / מתנהלים הליכים משפטיים בין הצדדים. במצב זה, לא ניתן יהיה להביא לסיום הדיון בכל הסוגיות הנוגעות לנכס במסגרת הליך זה, גם אם המבקש יהיה צד לו.

לקראת סיום אעיר שלא נעלמה מעיניי העובדה שמי שהגיש את הבקשה לצרוף המבקש התובע הוא ב"כ הנתבעים. עובדה זו מעוררת אי אלו תהיות באשר למניע ו/או לקשר הקיים בין הנתבעים לבין המבקש, אך לאור כל האמור לעיל, איני נדרש להידרש לאלה.

סוף דבר, הבקשה לצרוף המבקש כתובע נדחית.