ת"א 64352-12-14 דרוויש נ' דרוויש, ת"א 2068-03-15 דרויש נ' דרויש

לפניי שתי תביעות שאוחדו, ועניינן – הלוואה שניתנה והחזרה (או אי-החזרה).

בתביעה הראשונה – ת"א 64352-12-14 (להלן: "תביעת שאול") – טוען מר שאול דרוויש (להלן: "שאול"), כי הלווה לבן-דודו, אליהו דרויש (להלן: "אליהו") סך של 48,000 ₪, תוך הסכמה שמדי חודש בחודשו תוחזר ריבית בסך של 5% עד למועד שבו תיפרע הקרן. לטענת שאול, ביקש אליהו את הכספים על מנת להעמיד הלוואה בעצמו לצד שלישי, מר איציק שבות (להלן: "שבות") הזקוק להלוואה.

אליהו אינו חולק על כך שקיבל את הכסף, אולם לטענתו – שימש הכסף כהלוואה לשבות, והמלווה הוא שאול עצמו. אליהו עצמו – לשיטתו – היה רק "צינור" להעברת הכספים, ועל כן – טוען אליהו – ככל שלא הוחזר הכסף לשאול, עליו לפנות לשבות.

לא למותר להזכיר, כי שבות עצמו מצוי בהליכי פשיטת רגל, כך שלא ניתן להיפרע ממנו.

שאול הגיש תביעתו על סך של כ-83,000 ₪, המחושבים לפי סכום הקרן (48,000 ₪) וכן ריבית פיגורים הנהוגה בבנק הפועלים (ולא הריבית ההסכמית הנטענת).

בתביעה האחרת – ת"א 64352-12-14 (להלן: "תביעת אליהו") – תובע אליהו סך 50,000 ₪ משאול, בטענה ששאול אוחז בידיו בשיקים שמסר שבות להבטחת חובו כלפי אליהו, ומשכך – נמנע ממנו, מאליהו, להגיש תביעה נגד שבות להשבת ההלוואה.

נשמעו לפניי עדויותיהם של שאול ושל אלי, כמו גם עדותו של שבות. עוד הובאו עדויותיהם של עו"ד זמיר עזריה ושל מר סבו דרוויש, אולם עדויות אחרונות אלה לא סייעו לבירור המחלוקת שבין הצדדים.

לאחר ששמעתי את העדויות, הגעתי למסקנה שיש לקבל את תביעת שאול בחלקה, ויש לדחות את תביעת אליהו במלואה. להלן נימוקיי לכך.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי שאול העביר לאליהו סך של 48,000 ₪. למעשה, אין גם מחלוקת על כך, שיעדו הסופי של הכסף – לא היה אליהו עצמו, אלא שבות. השאלה היא אם נרקמה בין שאול ובין שבות עסקת הלוואה ישירה, או שמא שתי עסקאות הלוואה נפרדות: האחת בין שאול ובין אליהו והאחרת בין אליהו ובין שבות.

כבר בפתח הדברים אציין, כי עדויותיהם של שאול ושל אליהו כאחד – לא הותירו בי רושם יוצא דופן. שני התובעים / נתבעים התאפיינו בתשובות מתחמקות, בהימנעות מתשובה ישירה ובהיתממות. כך, למשל, התקשיתי ליישב את עמדתו של שאול שלפיה לא ערך הסכם בכתב עם אליהו מכיוון שהיה "כמו אח" עם העובדה שלשיטתו, נשאה ההלוואה שניתנה ריבית בשיעור של 5% לחודש – 60% לשנה – שהיא ריבית נשך, הגבוהה פי שבעה בערך מן הריבית המרבית המותרת לפי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג – 1993 (להלן: "חוק ההלוואות"). אם מדובר בעניין עסקי טהור – כפי שמעידה ריבית הנשך – אזי ראוי היה לערוך הסכם מתאים; אם מדובר בעניין משפחתי – היקף הריבית שנגבה אינו סביר בעיניי.