ת"א 6396-12-14 חוארי נ' עיריית חדרה ואח'

1. התובע הגיש בקשה/תביעה למתן פסק-דין הצהרתי, להצהיר כי כל הדו"חות והקנסות שהוטלו בצידם והמפורטים בצו העיקול מיום 19/6/2014 ו/או בנספח א' התיישנו (להלן: "הדו"חות"), וזאת הן בשל השנים הרבות שחלפו, הן נוכח סוג ומהות החוב והעבירה, והן ובעיקר בהתאם ל"הלכת נסייר" הקובעת, כי גם חובות מנהליים מתיישנים.

כן, התבקש בית-המשפט להצהיר, כי המשיבות, או מי מהן לא פעלו לבצע הליך מקדים של עיקול ברישום כמתחייב מהן בנסיבות העניין. כפועל יוצא מהאמור והמתבקש לעיל, התבקש בית-המשפט לקבוע, כי העיקול שבוצע בבית-המבקש ביום 19/6/2014, בוצע שלא כדין ובהתאם, להורות על השבת כל סכום ששולם למעקלים במועד ביצוע העיקול ותחת מחאה, לחץ וכפייה.

2.לאחר הגשת כתב התביעה, הוגשו בקשות שונות על-ידי שני ב"כ הצדדים, כאשר בטרם החלטה בהן הוריתי, כי ב"כ הצדדים יתייחסו לעניין הסמכות העניינית.

3. ב"כ התובע טען, כי התביעה כוללת בתוכה הן טענות לעניין עצם העבירה והתיישנותה, והן טענות לעניין התיישנות הקנסות. משמע, עניין לנו בתביעה הכוללת שתי עילות, כאשר כל אחת, נמצאת בסמכותה העניינית של ערכאה אחרת. האחת, בסמכות בית-המשפט לעניינים מקומיים, והשנייה, בעניין התיישנות הקנסות, בסמכות בית-משפט כאן. ב"כ התובע הוסיף, כי הפיצול הנ"ל, עלול להכביד על הצדדים ומן הדין יהיה, בנסיבות העניין, ליתן את הפרשנות האפשרית המונעת פיצול זה. יחד עם זאת, השאיר את נושא פיצול הדיונים, לשיקול דעת בית-המשפט, וביקש כי ככל ובית-המשפט יורה על פיצול הדיונים, מתבקש להורות על העברת הדיון לעניין תוקף העבירות והתיישנותן לבית-המשפט המוסמך, הוא ביהמ"ש לעניינים מקומיים. כן, מטעמי זהירות, ככל שבית-המשפט יורה, בכל זאת, על מחיקת חלק מהתביעה שאינו בסמכותו העניינית, מתבקש להורות, כאמור, על מחיקה ולא על דחייה. בנוסף, ביקש שלא לחייבו בהוצאות.

4. מנגד, ב"כ הנתבעות ביקש לדחות את התביעה על הסף, בהיעדר סמכות עניינית, ולחייב את התובע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

5. לטענת הנתבעות, בית-המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בעבירה ו/או בהתיישנותה ו/או בטענות התוקפות אותה. בהתאם לסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: "החוק"), הסמכות העניינית לדון בעבירות חנייה, כגון אלו המופיעות בהליך דנן (או ביטולם), נתונה לבית-המשפט לעניינים מקומיים (מדובר בקנס לפי חוק העזר העירוני). דהיינו, כל הקשור להשגה על ההרשעה עצמה, קרי ביטולה, מקומה בבימ"ש הדן בהליך הפלילי – בימ"ש לעניינים מקומיים – ולא בבימ"ש האזרחי. בעניין זה הפנו הנתבעות לפסיקה. לאורך כל התביעה, התובע מעלה טענות התוקפות את העבירה ו/או התיישנות העבירה, טענות שאינן בסמכותו העניינית של בית-משפט דנא. כמו כן, התובע מבקש בתביעתו החזר כספי לכספים אשר נגבו עבור דו"חות החניה. החזר כספי משמעותו בראש ובראשונה ביטול הדו"חות. בית-המשפט האזרחי אינו מוסמך עניינית לדון בביטול דו"חות ולתת החזר כספי בגין גבייתם.

דיון והכרעה:

6.לאחר עיון בתגובות הצדדים, נחה דעתי, כי בנוגע לחלק מהתביעה בית-משפט דנא נעדר סמכות עניינית ובנוגע לחלק אחר הינו בעל סמכות עניינית.

7. למקרא כתב התביעה נראה, כי התובע מעלה שתי טענות: האחת נוגעת לעניין ביצוע העבירה או התיישנותה והשנייה לעניין התיישנות העונש/הקנס.

8. התובע, כאמור, ביקש להצהיר, כי כל הדו"חות והקנסות שהוטלו בצידם והמפורטים בצו העיקול מיום 19/6/14 ו/או בנספח א' התיישנו וזאת, בין היתר, נוכח סוג ומהות החוב והעבירה. כמו כן, לאורך כתב התביעה העלה טענות בנוגע לעצם ביצוע העבירה ו/או התיישנותה ואף כרך טענה זו גם בטענת התיישנות העונש/הקנס, כמפורט להלן:

א.סעיף 5: "המבקש יוסיף לטעון ולציין כי, אין ולא היה לו קשר לביצוע עבירות החנייה המיוחסות לו לכאורה...".