ת"א 639-08 אתגרים בינוי פתוח והשקעות 20050בע"מ ואח' נ' שחם ואח'

1.המבקשים עותרים לחיוב המשיבה בערובה להוצאות בהתאם לסעיף 353א' לחוק החברות. הבקשה מוגשת לאחר שבוטל פסק דיני מיום 31.7.13, בפסק הדין בע"א 18893-10-13 מיום 29.6.14, ומונה על ידי מומחה חלופי מטעם בית המשפט, ובטרם ערך את חוות דעתו. בפסק הדין שבוטל חוייבו המבקשים לשלם למשיבה 179,118 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה וכן הוצאות ששולמו ונדחתה התביעה שכנגד שהגישו כנגד המשיבה ומנהלה, ציון אילוז. למרות ששולמו ההוצאות, לא השיבה המשיבה או מנהלה את ההוצאות למרות ביטול פסק הדין.

הבקשה נסמכת על העדר יכולת כלכלית של המשיבה ומנהלה, אשר הוכרז כחייב מוגבל באמצעים בהליכי הוצל"פ. המשיבה מתנגדת לבקשה נוכח השלב הדיוני בה הועלתה וטוענת כי מנהלה ערב לחובותיה וביכולתו לפרוע את הוצאות ההליך אם תדחה התביעה שהגישה המשיבה.

2.לאחר עיון בבקשה ובתגובות מצאתי כי יש לדחות את הבקשה.

בבר"ע 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר, 13.7.08 קבע כב' השופט א' גרוניס כי הכלל הנגזר מהוראות סעיף 353א לחוק החברות הוא כי חברה התובעת מחוייבת להפקיד, לפי בקשת הנתבע, ערובה להוצאות. חזקה זו ניתנת לסתירה אם הוכיחה התובעת כי באפשרותה לשלם הוצאות ההליך או אם נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה. בשיקול השני יובאו בחשבון סיכויי התביעה, האם הבקשה לחיוב בערובה נועדה למנוע תביעה אמיתית של החברה וכן תרומת הנתבע למצבה הכספי של החברה.

ברע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, 11.2.09 חידד כב' השופט ח' מלצר, את היחס בין סעיף 353א לחוק החברות לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי תוך מתן דגש לזכות הגישה לערכאות ביישום ובקביעת שיעור הערובה בנסיבות כל עניין ועניין.

מהוראות חוק החברות ופרשנותו עולה כי אין חולק כי ההוראות המהותיות ביחס לחיוב החברה בערובה להוצאות מחייבות ככלל הטלת ערובה, אלא אם עמדה החברה בנטל להוכיח כי נסיבות העניין או יכולתה הכלכלית מצדיקות להמנע מהטלת ערובה כאמור. בבחינת החריגים, נעזרים בכלי הדיוני של הטלת החיוב בהוצאות, תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, ופרשנותה. סיכויי ההליך ישפיעו רק במקרי הקיצון, קרי אם סיכויי התביעה טובים מאוד או גרועים מאוד.

3.המשיבה לא הגישה תצהיר לבקשתה והפנתה לאסופה של מסמכים והליכים משפטיים מהם עולה לשיטתה כי מר אילוז בעל יכולת כלכלית מספקת. המשיבה לא עמדה בנטל להוכיח כי יכולתה הכלכלית מצדיקה להמנע מהטלת ערובה. אין רבותא בטענות היכולת הכלכלית של מנהלה ולגופו של עניין הוצגו סימני שאלה נכבדים גם ביחס ליכולתו הכלכלית. לא עלה בידי המשיבה להוכיח מצב כלכלי איתן של המנהל באופן המצדיק להסתפק בערבותו תחת הפקדת ערובה של החברה.

עם זאת, מבחינת השיקול השני מצאתי כי עלה בידי המשיבה להוכיח כי נסיבות העניין אינן מצדיקות הטלת ערובה. עצם השלב הדיוני של הגשת הבקשה יכול להשפיע על שיקול זה. בנסיבות המיוחדות בהן התיק חזר לדיון לאחר פסק דין שחייב את המבקשים בתשלום למשיבה, והמשיבה חוייבה בתשלום שכר המומחה שמונה, לא ראוי להגביל את המשך ההליך מחמת חסרון כיס של המשיבה. יוער כי המבקשים אינם מוותרים על המשך ניהול התביעה שכנגד, ובמצב דברים זה קבלת בקשתם וחסימת התביעה, לאחר שחזר ההליך מערעור, מהווה שימוש לרעה בזכויות דיוניות.

ניתן להעזר במבחנים שנקבעו לפי תקנה 519 בכל הנוגע לחוסר יכולתה הכלכלית של החברה. ברע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין, 13.11.14, הבהיר כב' השופט נ' הנדל את הבעייתיות שבחסימת תביעה מחמת עוניו של התובע:

"מצב כלכלי ירוד של התובע – שיקול זה מעורר בעייתיות. בוודאי כשיקול יחיד, ולטעמי אף כשיקול מן המניין. כאשר עסקינן בתובע השרוי במצב כלכלי ירוד, מתעורר ביתר שאת החשש שמא לא יוכל לשפות את הנתבע בגין הוצאותיו בתום ההליך. חרף זאת, בית משפט זה קבע לא אחת כי אין מטילים על תובע חיוב בהפקדת ערובה מחמת עוניו בלבד (ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד 647,650 (1990); פרשת יגרמן, לעיל). אף נקבע כי כאשר עסקינן בתובע שהוא תושב הארץ, מצבו הכלכלי לא צריך להוות שיקול בבחינת השאלה האם לחייבו בהפקדת ערובה. התפיסה היא שהימצאותו של אדם בארץ, אפילו אם מצבו הכלכלי ירוד, משמעותה שהוא אישיות כלכלית שניתן יהיה להיפרע ממנה ברבות הימים (עניין אבו קבע, לעיל). לגישתי, שיקול זה מחייב את בית המשפט לנקוט זהירות יתרה בטרם הפעלתו. על שערי בית המשפט להיות פתוחים בפני כל מתדיין, עני כעשיר, אביון כאמיד, ואוי לנו אם ייווצר הרושם כי צדק הוא נחלתם הבלעדית של בעלי הממון.

הקושי הטמון בשיקול זה מתחזק כאשר מתעורר החשש שהנתבע הוא שגרם לתובע להיקלע למצב הכלכלי הקשה בו הוא שרוי. במקרים אלו יש להיזהר שלא ללכת שולל אחר טענתם של נתבעים למצב כלכלי ירוד של תובעים, שכן עלול להיווצר מצב בו נתבעים "ממנפים" את תוצאת עוולותיהם בכדי לחסום תובעים מלתבוע פיצוי בגינן (ראו והשוו: עניין נאות אואזיס, לעיל בעמ' 6; ת"א 37981-02-11 בנק אוצר החייל נ' אביטן, (13.6.2012)). "