נסיב ואח' נ' בנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

האם חשבון עו"ש פרטי אשר הבנק חושד בו כי הינו למעשה עסקי, ומחליט לסוגרו, מהווה הדבר "סירוב סביר" למתן שירות בנקאי על פי סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות (שירות ללקוח)")? זו השאלה בה עלי להכריע בגדר תיק זה.

בפני תביעה בה מתבקש בית המשפט ליתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבע (להלן: "הבנק") והאוסר עליו לסגור את חשבונותיהם המתנהלים אצל הבנק, כא שר אחד מהם (מס' XXX) הינו בבעלות התובע מס' 1 והשני (מס' XXX) בבעלות משותפת של התובעים (התובע מס' 1 צורף אליו ב- 2007). התובעת מס' 2 הינה בעלת עסק למתן שירותי מטבע בעלת רשיון לצורך כך שמספרו 73065 על פי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון").

אין חולק כי בחודש ינואר 2015 הודיע הבנק במכתב לתובעים כי החליט לסגור את החשבונות בסוף החודש, מאחר ואינם מתנהלים כמוסכם. הבנק טוען כי התובע הוא שניהל את החשבונות לצורך עסק שירותי המטבע על שם אשתו, על אף שמדובר בחשבונות עו"ש פרטיים שלא נועדו לניהול עסק כלשהו, לרבות עסק למתן שירותי מטבע. הבנק טוען כי ניהול החשבון הינו בניגוד לאיסור הלבנת הון והבנק רשאי היה לסגור את החשבון על פי נוהל בנקאי תקין 411 בעניין מניעת הלבנת הון ומימון טרור וזיהוי לקוחות, וכי הדבר הינו סירוב סביר ליתן שירות בנקאי על פי סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח). הבנק טוען כי פעילות כמו זו שהתבצעה בחשבונות הינה פעילות החייבת דיווח כפעילות בלתי רגילה על פי צו איסור הלבנת הון (חובות דיווח, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון ומימון טרור), התשס"א-2001. אין חולק כי בחשבונות בוצעו לאורך תקופה ארוכה הפקדות מזומן. לטענת הבנק מדובר בניהול עסקי דרך החשבונות. התובעים, לעומת זאת טוענים כי מדובר בהעברת רווחי העסק ע"ש האישה לחשבון והשתכרות התובע 1 שעבד בעסק זה כשכיר מאז שנת 2014.

לבקשת בית המשפט, הודיע ב"כ הבנק ביום 28.2.17, לאחר בדיקה שערך, כי הרשות לאיסור הלבנת הון לא קבעה הנחיות לסגירת חשבון לקוח בנסיבות שחשבונו אינו תואם את מדיניות הבנק ו/או את הדין החל באשר לאותו סוג חשבון. כמו כן הודיע כי ההחלטה במקרה דנן היתה החלטה של הבנק ולא ניתנה כל הוראה של הרשות לאיסור הלבנת הון לסגור את החשבון.

דיון ומסקנות:

מבחינה עובדתית, אני סבור כי הוכחה פעילות עסקית בחשבונות, כטענת הבנק. למרות האמור מבחינה משפטית, אינני סבור כי קיימת הצדקה משפטית לסגירת החשבונות. אתייחס ראשית בקצרה לשאלה העובדתית ואעבור לשאלה המשפטית.

דומה כי התובעים לא הוכיחו כי חשבונותיהם נוהלו אך ורק כחשבונות פרטיים כנטען על ידם. התובעים הציגו מצג חלקי בלבד בלא חשיפת החומר הראייתי הנדרש להוכחת הנטען על ידם. ראשית, התובעת מס' 2 – שהינה כנטען בעלת העסק, לא טרחה להעיד. שנית, התובע הגיש תצהיר דל בלא צירוף ראיות כלל. כך למשל לא צורפו הדוחות המבוקרים של העסק לרשויות המס, וכרטסות הנהלת החשבונות, כדי שניתן יהא לבחון את ההוצאות, האם תואמות את ההוצאות בחשבונות נשוא התביעה, דבר המלמד על ניהול העסק דרך החשבונות, אם לאו. לא צורף גם תלוש משכורת של התובע על מנת להוכיח את טענתו כי משך משכורתו במזומן והפקידה לחשבון. טענה זו כי היה שכיר גם אינה מתיישבת עם הצהרתו בבית המשפט ביום 8.2.16 (עמ' 3 לפרוטוקול) כי היה עצמאי. התובע הוסיף וציין כי פתח חשבונות בבנקים אחרים – חשבונות שהינם פרטיים (עמ' 6 לפרוטוקול), דבר המלמד על היות החשבונות נשוא התביעה, להבדיל מחשבונות אלה, חשבונות עסקיים. למעשה, התובע אף הודה כי רצה לפעול בחשבונותיו כחשבונות עסקיים, אך הבנק סירב (עמ' 7 לפרוטוקול). התובע אף הודה כי שילם את תשלומי הביטוח הלאומי של העסק דרך החשבונות (עמ' 8 לפרוטוקול). גם סכומי ההפקדות והמשיכות בחשבונות מראים תמונה דומה. לכל היותר ניתן יהא לומר שהתובעים השתמשו בחשבונות גם למטרות פרטיות, אך ודאי הוא שנעשה בהם שימוש עסקי לאורך זמן.

המסקנה איפוא כי אכן בפועל שימשו החשבונות למטרות עסקיות. האם זו עילה לסגירת החשבונות? לשאלה משפטית זו אעבור עתה.

המשפט הישראלי שונה בנקודת המוצא שלו מארצות הקומון לו. במשפט הזר, אין מניעה לבנק להחליט על סגירת חשבון של לקוח, ככל שלא נקבעה בהסכם בין הצדדים תקופה ברורה למתן השירותים הבנקאיים. התנאי היחיד לכך הינו הודעה, זמן סביר מראש על הכוונה לסגור את החשבון (ראה למשל במשפט האנגלי: National Commercial Bank of Jamaica Ltd. v. Olint Corporation Ltd. [2009] UKPC 16). זו לא הגישה במשפט הישראלי. לעניין זה קובע סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981:

"לא יסרב תאגיד בנקאי סירוב בלתי סביר לתת שירותים מהסוגים הבאים:

(1)קבלת פקדון כספי במטבע ישראלי או במטבע חוץ;