ת"א 63332-11-16

לפניי בקשה להתיר לנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל – ועדת העררים- שקבעה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין הגבלה קלה מאוד בתנועות עמ"ש צווארי שנגרמה בתאונת הדרכים נושא התביעה שלפניי מיום 1.10.14.

טענת הנתבעת היא כי יש לקבל הבקשה משני טעמים, האחד, מאחר שמלוא תיקו הרפואי של התובע לא עמד לפני ועדת העררים. השני, הקביעה לא התחשבה בתאונת הדרכים שעבר התובע כשלושה חודשים לפני התאונה נושא התביעה שלפנינו אז התלונן התובע ג על כאבים ומגבלות בעמוד השדרה.

התובע מבקש לדחות את הבקשה ממספר טעמים, האחד, לנוכח השיהוי בהגשת הבקשה, שניים, תיק קופת החולים היה לפני הועדה הראשונה שקבעה כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה והתיק הרפואי לרבות קביעת הועדה הועבר לועדת הערר, השלישי, תאונת הדרכים מחודש יולי 2014 היתה תאונת דרכים קלה בגינה התובע אף לא הגיש תביעה למל"ל.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה ובכלל המסמכים המצורפים להן ולתיק בית המשפט, מצאתי לדחות את הבקשה.

ראשית, מצאתי שלא לדחות הבקשה בשל נימוק פרוצדוראלי של שיהוי בהגשה.

עוד זה המקום לציין כי מצאתי שלא להביא את הפסיקה הידועה היטב ביחס להבאת ראיות לסתור, ולדון בטענות לגופן תוך שימת לב כי רק במקרים חריגים יש ליתן הבאת ראיות לסתור.

ולגופה של בקשה- אשר לטענה לפיה לא עמד מלוא תיקו הרפואי של התובע לפני ועדת העררים – יש לדחות הטענה.

אין מחלוקת, כי מול הועדה הראשונה היה מלוא תיקו של התובע בקופת החולים (הדבר נרשם מפורשות בדוח הועדה הראשונה).

אמנם על פי פרוטוקול ועדת העררים, עמדו כביכול לפניה רק ארבעה מסמכים – פרוטוקול ועדת דרג I, ערעור התובע, דוח מיון וחוו"ד ד"ר גסקין יורי – נוירולוג, ואולם, על פי הפרוטוקול עצמו עולה כי מלוא התיעוד שעמד לפני הועדה הראשונה הועבר אליהם, ולא בכדי צויין בפרוטוקול : "מפאת קוצר בזמן וריבוי המסמכים בתיק, הועדה מבקשת את התיק לדיון נוסף ללא נוכחות".