ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ ואח' נ' תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ

1.זוהי תביעה כספית ע"ס 276,970 ₪. התובעים והנתבעת הינם הבעלים הרשומים במשותף, של נכס הידוע כגוש 6916 חלקה 46 ברחוב אהרונסון 16 בתל-אביב (להלן-"הנכס"). בחלק מהנכס קיים מבנה מגורים וחלק אחר הינו חלקה ריקה. התביעה הוגשה בגין חלקם הנטען של התובעים בדמי שכירות ראויים, בגין שתי יחידות מגורים, אשר לטענתם קיימות בנכס והושכרו ע"י הנתבעת.

2.יחסי הצדדים השותפים בנכסי מקרקעין נוספים, עלו על שרטון, דבר אשר הוביל לסדרה של תביעות הדדיות, אשר התנהלו ומתנהלות בערכאות שונות.

3.ביחס לנכס נשוא התביעה, התנהל בין הצדדים הליך משפטי קודם, במסגרתו, הגישו התובעים תביעה כנגד הנתבעת ומנהלה (ת"א 26108/08 בבימ"ש השלום בתל אביב) (להלן: "ההליך הקודם"), ובה עתרו לחייב את הנתבעים, במחצית מדמי השכירות, בגין המבנה הבנוי על החלקה, לתקופה שהחל מחודש ספטמבר 2006, ועד מועד הגשת התביעה, סוף חודש אפריל 2008.

4.בפסק דין שניתן בהליך הקודם, נדחתה טענת הנתבעים להפרדה בין חלקי החלקה; נקבע כי עבור 20 חודשי שכירות, מסתכמים דמי השכירות בסך 50,000 ₪ והנתבעים חויבו להעביר לתובעים מחצית מסכום זה. בית המשפט קיבל טענת הנתבעים לפיה, מקום שיש אינדיקציה לגובה דמי השכירות החודשיים שנגבו בפועל, אין חשיבות להערכת שמאי בדבר גובה דמי שכירות ראויים.

5.פסק הדין בהליך הקודם כלל הכרעה במחלוקות שונות ביחס לנכסים אחרים אשר אינם לענייננו.

6.על פסק הדין בהליך הקודם, הוגשו ערעורים ע"י שני הצדדים (ע"א 12560-12-13 וע"א 15562-12-13). לעניין הנכס נשוא תביעה זו, התמקד ערעור הנתבעת, בדחיית טענתה להסכם שימוש/חלוקה בעין. לטענתה, המחצית עליה ניצבים המבנים בגינם משולמים דמי שכירות שייכת לנתבעים ואילו התובעים רכשו את המחצית האחרת שאינה אלא מגרש ריק. התובעים מצדם, ערערו על קביעת בית המשפט לפיה שיעור דמי השכירות יחושב בהסתמך על חוזה שכירות שהוצג ע"י הנתבעים, ולא על חוות דעת שהציג התובע. בפסק דין מיום 20.1.2015 דחה בית המשפט את שני הערעורים ומכאן שהקביעות בפסק הדין בהליך הקודם, מהוות מעשה בית דין.

7.עפ"י הנטען בכתב התביעה, חרף פסק הדין בהליך הקודם, אשר קבע את זכותם של התובעים ל-50% מדמי השכירות, מסרבת הנתבעת לשלם לתובעים את חלקם; הנתבעת נמנעה מהעברת עותק מהסכמי השכירות שנחתמו על ידה, ככל שנחתמו; לא יידעה את התובע כי הבית חולק לשתי יחידות מגורים ומושכר לשני משכירים שונים; מנעה ומונעת ביקור התובע בנכס וגובה את כל תקבולי הנכס לעצמה.

8.לטענת התובע 2 שמאי מקרקעין בהכשרתו, גובה דמי השכירות שנגבו בפועל בדירה הצפונית הינו 3,500 ₪ וגובה דמי השכירות בדירה הדרומית הינו 2,800 ₪, ומכאן שהתקבלו ע"י הנתבעת דמי שכירות חודשיים בסך 6300 ₪, משך 84 חודשים, שזוהי התקופה בגינה הוגש כתב התביעה. התביעה הוגשה לתקופה שהחל מחודש דצמבר 2006 ועד חודש נובמבר 2013.

9.מנגד, טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את התביעה ככל שהיא מתייחסת לדמי שכירות בגין התקופה שקדמה לחודש אפריל 2008, וזאת בשל מעשה בית דין בפסק הדין בהליך הקודם.