ת"א 6244-05-10 סבגי ואח' נ' התחנה המרכזית בירושלים נהול 1966 בעמ ואח'

בפניי תביעה כספית.

1. התובע 1 הוא מר אריאל סבגי (להלן – מר סבגי). התובע 2 הוא מר נתנאל סבתו (להלן – מר סבתו). במועדים הרלוונטיים לתיק זה, היו השניים שותפים לעסקים (להלן ייקראו ביחד – התובעים). הנתבעת 1 היא "התחנה המרכזית בירושלים ניהול 1966 בע"מ" (להלן – התחנה המרכזית). עיקר עיסוקה בניהול התחנה המרכזית בירושלים, לרבות קניון הנמצא בה (להלן – הקניון). הנתבעת 2 היא "תחנת אוטובוסים מרכזית ירושלים בע"מ" (להלן – מרכזית ירושלים). הנתבעת 3 היא חברת "אמות השקעות בע"מ" (להלן – חברת אמות; שתי החברות האמורות ייקראו להלן ביחד - החברות). החברות הן הבעלים של מתחם בניין התחנה המרכזית החדשה בירושלים, והבעלים של התחנה המרכזית. הנתבע 4 הוא מר אורי שכטר (להלן – מר שכטר; בייחד ייקראו כל הנתבעים להלן - הנתבעים). מר שכטר שימש כמנהל הקניון במועדים הרלוונטיים לתובענה. לטענת התובעים, הנתבעים הפרו הסכם בין הצדדים, אשר עניינו הפעלת דוכן לממכר עוגיות ודברי מאכל בקניון (להלן – הדוכן). הסעדים המבוקשים הם פיצויים והשבה.

2. ברקע התובענה מצויות העובדות הבאות. לכתחילה, הופעל בקניון דוכן, על ידי מר גיא בצלאלי (להלן – מר בצלאלי) ומר ליאור מרום (להלן – מר מרום) (להלן – הדוכן המקורי). השניים ביקשו למכור את זכויותיהם בדוכן לצד שלישי. מר שכטר נתן הסכמתו לכך (פסקה 5 לתצהיר מר שכטר). בהמשך לכך, נחתם ביום 9.11.08 זיכרון דברים בין מר בצלאלי ובין מר סבתו (נספח א' לתצהיר מר סבגי) (להלן – זיכרון הדברים). בזיכרון הדברים נקבע, כי מר בצלאלי יעביר את הזכויות בדוכן המקורי למר סבתו, ובתמורה מר סבתו ישלם לו סכום בסך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ, וירכוש ממנו מתקנים ומכונות. עוד נקבע, כי מר סבתו ירכוש ממר בצלאלי חומרי גלם להכנת עוגיות (סעיפים 1 – 2 להסכם האמור) .

3. ביום 25.11.08 נכרת ההסכם נשוא התביעה. עניינו של ההסכם במתן הרשאה להצבת דוכן בקומת הקרקע של הקניון (להלן – הסכם ההרשאה או ההסכם) (נספח א' לכתב התביעה; פסקה 5 לתצהיר מר שכטר). ההסכם נושא את הכותרת "הסכם לדוכן 'מתוק ועוד'". מר שכטר ומר סבתו חתומים על ההסכם (פסקה 6 לתצהיר מר שכטר; פסקה 8 לתצהיר מר סבגי; עמוד 11 לעדות מר סבתו). מר סבתו חתם על ההסכם כבר רשות יחיד.

4. בהסכם נקבעו דמי הרשאה יסודיים (8,000 ₪ בתוספת מע"מ לכל חודש). נקבעה תקופת הרשאה להפעלת הדוכן, החל מיום 1.12.08, למשך שנה. כן נקבעה תקופת הרשאה שנייה, למשך 12 חודשים נוספים, בתוספת תשלום של 10%. נקבעה גם תקופת הרשאה שלישית (אשר בהסכם נכתב בטעות כי היא תקופה שנייה), למשך שנה נוספת, בתוספת 10% (סעיף 2.1 להסכם). נקבע, כי מטרת ההרשאה היא הפעלת עסק לממכר עוגיות ממולאות, שתייה ובורקסים בלבד (סעיף 2.2 להסכם). נקבע, כי מר סבתו יעצב את הדוכן באופן שיתאים למגבלות השטח ולמטרה האמורה, וכי כל שינוי שיבוצע בדוכן, מותנה בקבלת אישורי יועצים מטעם המרשה, לרבות יועץ אדריכלות ובודק חשמל (סעיף 9(1)(א) ו – 9(1)(ב) להסכם). הוגדרו מידות הדוכן (אורך, רוחב). נקבע, כי ההסכם האמור יכול לבוא לקיצו בהתראה של 60 ימים, על ידי מי מן הצדדים (פסקה 9 (2) להסכם). נקבע גם, כי הפעלת הדוכן על ידי מר סבתו מותנית בקבלת כל ההיתרים והאישורים הנדרשים מטעם הרשויות המוסמכות, לרבות האישורים המתחייבים מחוק רישוי עסקים, תשכ"ח – 1968 (להלן – חוק רישוי עסקים) (סעיף 9(3) להסכם ההרשאה). נקבע עוד, כי הפעלת הדוכן כאשר יש בידי בר הרשות תעודת הכשר בתוקף וכדין, הינה תנאי להפעלת הדוכן (פסקה 9 (5) להסכם).

5. בהמשך לכך, התובעים קיבלו ביום 1.12.08 את החזקה בדוכן המקורי. הם הפעילו אותו במשך כשבועיים (פסקה 14 לתצהיר מר סבגי). במקביל, הזמינו התובעים מבעל מקצוע דוכן חדש, שחזיתו מעץ (להלן – הדוכן החדש). מר שכטר ידע כי בכוונת התובעים להקים ולהפעיל דוכן חדש (עמוד 63 לעדות מר שכטר). בין הצדדים מחלוקות שונות ביחס לדוכן החדש, אשר יידונו בפירוט בהמשך.

6. כאמור, התובעים טוענים כי הנתבעים הפרו את ההסכם. על פי הטענה, ביום 1.2.09 מר שכטר הורה לתובעים לסלק את ידם מהדוכן ומהקניון מבלי ליתן הסברים, וזאת למרות שאישר לתובעים את התוכנית להקמת הדוכן החדש (פסקאות 21, 53 לתצהיר מר סבגי). נטען, כי לאחר שהוקם דוכן חדש שחזיתו מעץ דרש מר שכטר לפרק את הדוכן ולבנות דוכן בעל חזית מנירוסטה (פסקה 30 לתצהיר מר סבגי). נטען, כי ימים ספורים לאחר ההסכמה לעשות כן, דרש מר שכטר מהתובעים לסלק את ידם מהקניון (פסקה 36 לתצהיר מר סבגי). נטען, כי המניע לדרישה האמורה היה רצונו של מר שכטר לתת את הזכות להפעלת הדוכן למקורביו (פסקה 38 לתצהיר מר סבגי). הודגש, כי מלבד הדרישה לבנות דוכן חדש מנירוסטה, התובעים לא נדרשו לבצע שינויים נוספים (פסקה 33 לתצהיר מר סבגי). על יסוד זה נטען, כי הנתבעים הפרו את ההסכם בהפרה יסודית המזכה את התובעים בפיצויים בגין מלוא השקעותיהם בהקמת הדוכן, והרווחים שהפסידו עקב ביטול ההסכם שלא כדין (פסקה 15 לסיכומי התובעים).

7. הנתבעים מכחישים את המיוחס להם. לטענתם, הדוכן שנבנה על ידי התובעים לא עמד בהוראות ההסכם (פסקה 21 לתצהיר מר שכטר). נטען, כי התובעים הציבו דוכן עץ חשוף ולא מעוצב בעל מימדים חריגים, שלא עמד בסטנדרטים של הקניון (פסקאות 18.3, 18.5 ו – 18.6 לתצהיר מר שכטר). נטען, כי התובעים הפעילו את הדוכן מבלי שניתנו להם רישיון עסק ותעודת כשרות (פסקאות 19 ו - 21 לתצהיר מר שכטר). נטען עוד, כי מר שכטר לא אישר את התוכנית להקמת הדוכן ולא היה בקשר כלשהוא עם הנגר עימו התקשרו התובעים, מר יוסף פנסב (להלן – מר פנסב; פסקה 20.2 לתצהיר מר שכטר; עמוד 59 לעדות מר שכטר). נטען עוד, כי מר שכטר פנה למר סבתו והסב את תשומת ליבו לכך שנאסר עליו, על פי ההסכם, להפעיל את הדוכן ללא האישורים והרישיונות הרלוונטיים. על פי הטענה, מר שכטר גם העלה בפני מר סבתו טענות ביחס למבנה הדוכן. נטען, כי בהמשך לכך ערך מר סבתו שינויים מסוימים במבנה הדוכן במטרה לשפרו, אך גם לאחר שינויים אלה הדוכן לא עמד בסטנדרטים של הקניון (פסקאות 22 – 23 לתצהיר מר שכטר; עמוד 64 לעדות מר שכטר). נטען, כי לא היו ברשות מר סבתו רישיון עסק ותעודת הכשר. נטען עוד, כי על הרקע האמור הודיע מר שכטר לתובעים על ביטול ההתקשרות בראשית פברואר 2009 (פסקה 25 לתצהיר מר שכטר; עמוד 65 לעדות מר שכטר).

8. מהלך הדיון יהיה כדלקמן. תחילה אדון בשאלה האם הנתבעים הפרו את ההסכם. בתוך כך, אדון בטענות הנתבעים להפרת ההסכם על ידי התובעים. מסקנתי היא כי לא הוכח שהנתבעים הפרו את ההסכם בעצם הביטול. בה בעת הגעתי למסקנה, כי הנתבעים הפרו את ההוראה בהסכם ההרשאה, המחייבת מתן התראה של 60 ימים בעת ביטול ההסכם (סעיף 9(2) להסכם). על רקע זה אדון בשאלת הסעדים להם זכאים התובעים. מסקנתי היא, כי התובעים זכאים לפיצוי בגין עוגמת נפש בשל אי מתן הודעה מוקדמת לסיום ההתקשרות עמם, וכי אינם זכאים ליתר הסעדים המבוקשים. למען שלמות התמונה, ומטעמי זהירות, יידונו כלל טענות הצדדים ביחס לסעדים הנתבעים, תחת ההנחה (אשר לא התקבלה) שביטול ההסכם על ידי הנתבעים עולה כדי הפרתו.