ז' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

1.   לפניי תביעה לפיצוי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. עניינה של התביעה: נזק גוף שהוסב לתובעת, ילידת 11.10.1952, בתאונת דרכים מיום 18.10.2012.

2.התאונה התרחשה, כאמור, ביום 18.10.2012, ובגינה נגרם לתובעת, שהייתה כבת 60 שנים, שבר פתוח בעצם הירך השמאלית וכן שבר ברצפת ארובת העין מצד שמאל. התובעת אושפזה, נותחה (ברגל) ושוחררה לביתהּ ביום 23.10.2012. המחלוקת בתיק זה אינה נסבה על החבות כי אם על שיעור הנזק בלבד.

3.המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' תום הלל, קבע כי התובעת נותרה עם נכות צמיתה של 10% בגין אי-יציבות של הברך ו- 5% בגין הפרעה פיקתית-ירכית; בסך הכול נקבעה אפוא נכות צמיתה משוקללת של 14.5%. כמו-כן נקבעה נכות זמנית של 100% לתקופה של 100 ימים, ושל 30% לתקופה של ארבעה חודשים לאחר מכן.

4.יוּער, כי המומחה כתב בחוות הדעת שקיים סיכון של 33%, כי בעוד 10 שנים תחול החמרה במצב הברך ויהיה צורך בניתוח החלפת הפרק. ככל שהדבר יקרה, כך קבע המומחה, תעמוד הנכות על 30%. עם זאת, במענה לשאלות הבהרה הסביר המומחה כי במקרה של החמרה, ככל שתעבור התובעת ניתוח מוצלח של החלפת הפרק (וסיכויי ההצלחה הם 80%), הנכות תרד ל- 10%.

5.בשים לב למכלול קביעותיו של המומחה בחוות הדעת ובתשובה לשאלות ההבהרה, מצאתי כי יש לאמוד את הנזק על-פי הערכת הנכות הקיימת היום (14.5%), ללא ספקולציות עתידיות. למעשה, גם הצדדים בסיכומיהם לא ביקשו להביא בחשבון הנכות הרפואית הצמיתה את ההחמרה האפשרית מחד גיסא ואת ההטבה האפשרית בעקבות ניתוח מאידך גיסא. עם זאת, התובעת גורסת כי על בית המשפט לקבוע אחוזי נכות בגין הצלקת שנותרה ברגל. אין בידי לקבל טענה זו, בנסיבות המקרה. יובהר, כי המומחה מטעם בית המשפט התייחס באופן מפורש לנושא הצלקת, ומצא כי לא מדובר במצב המקנה אחוזי נכות. בסופו של יום, ב"כ התובעת ויתר על זימונו של המומחה להיחקר על חוות-דעתו (אף שתחילה ביקש לזמנוֹ לעדות), וגם לאחר שהתובעת הראתה את הצלקת באולם בית המשפט, לא מצאתי לחרוג מעמדתו של המומחה; הדברים יפים גם לגבי הפגימה הנטענת בבסיס ארובת העין – אם סבר ב"כ התובעת כי נפלה טעות בחוות הדעת של המומחה בעניין זה, יכול היה לעמוד על חקירתו. משלא עשה כן, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לאמץ את שיעור הנכות הרפואית שקבע המומחה מטעם בית המשפט.

6.אשר לנכות התפקודית, לאחר שנתתי דעתי למכלול הראיות שהוצגו, לעדותה של התובעת ולטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי הנכות הרפואית האורתופדית (14.5%), משקפת אל-נכון אף את הנכות התפקודית. יוּער, כי גם התובעת אינה טוענת בסיכומיה לנכות תפקודית גבוהה יותר.

ניגש אפוא לבחינת ראשי הנזק.

7.בראש הנזק של כאב וסבל, יש לפסוק לתובעת פיצוי על-פי החוק בסך של 20,579 ₪.

8.לגבי ראש הנזק של הפסד השתכרות, אין מחלוקת כי התובעת – אשר עבדה בתחום השיווק לחו"ל (טוענת לשכר ברוטו של כ- 9000 ₪) – עזבה מיוזמתה את מקום עבודתה מספר חודשים עובר לתאונה (כשהיא בת 60 לערך), והחלה לקבל דמי אבטלה. התובעת טוענת, כי הסיבה העיקרית לעזיבת מקום העבודה הייתה ריחוק גאוגרפי מבית מגוריה, וכי היא התכוונה למצוא מקום עבודה אחֵר, סמוך יותר לביתהּ; אלא שהתאונה – כך לדבריה – סיכלה אפשרות זו. בחנתי את עדותה של התובעת בעניין זה ואת טענות הצדדים, ואין בידי לאמץ את גרסתה של התובעת במלואה. יצוין, כי התובעת אישרה בעדותה שעזבה את מקום עבודתה בלי שהיה לה באותה עת מקום עבודה חלופי. התובעת טענה בכלליות כי ביצעה פעולות שונות במטרה למצוא מקום עבודה חדש (משלוח קורות חיים, פניות טלפוניות), וכי בסמוך לאחר התאונה אף קיבלה הצעות עבודה טובות, אלא שטענות אלה לא גובו בפירוט הולם ובאסמכתאות, וכן לא הובאו עדים שהיו עשויים לתמוך בכך (יצוין, כי התובעת אישרה בעדותה שהרישום במאגר של לשכת העבודה היה לצורך קבלת דמי אבטלה – עמוד 6 לפרוטוקול). יודגש גם, כי בפועל התובעת לא שבה לעבודה כלשהי עד היום, זאת אף שהנכות שנקבעה לה אינה כזו שניתן לתלות בה חוסר מסוגלות לעבודה לאורך התקופה הממושכת.