ת"א 61884-09-16 חביבאללה נ' חביבאללה

1.עניינה של החלטה זו בקשה שהוגשה למתן צו מניעה זמני, בגדרו התבקש ביהמ"ש במעמד צד אחד לאסור על הנתבע לבצע כל עבודה המונעת או מקשה על השימוש בדירת המגורים של התובעת ובני משפחתה, ובכלל זה לבצע עבודות חפירה, הריסת ובניית תוספת בגוש 16948 חלקה 180 בעין מאהל, והריסת חדר מדרגות ומרפסת הצמודים לדירת התובעת. הכל עד למתן החלטה בתביעה העיקרית.

2.ביום 26.9.16 ניתן צו זמני במעמד צד אחד והתיק נקבע לדיון.

3.ביום 5.10.16 נשמעו הצדדים ובמסגרת הדיון הועלתה על ידי ב"כ הנתבע שאלת הסמכות העניינית שיש לבימ"ש זה לדון בבקשה. בהחלטתי קבעתי, כי עניין הסמכות העניינית ידון בטרם אדרש לבקשה לסעד זמני וזאת לאחר שהצדדים יסכמו בכתב טענותיהם בעניין שאלת הסמכות העניינית.

4.על פי הנטען בבקשה, התובעת, הינה אלמנת אחיו של הנתבע ואם ל-3 בנות קטינות הינה הבעלים והמשתמשת היחידה בדירה אותה קיבלה מהורי בעלה, ואשר מצויה בקומה הראשונה הבנויה על חלקה 140 בגוש 16948.

הנתבע ובני משפחתו מתגוררים בדירה שמעליה.

5.התובעת טוענת, כי היא מתגוררת בדירה מעל 17 שנים, כאשר משך כל התקופה היה ידוע לבני משפחת בעלה המנוח שהדירה מיועדת לה ולמשפחתה.

5.הנתבע החל בעבודות חפירה בצמוד לבניין לשם בניית תוספת בניה במקביל וצמוד לחזית דירת התובעת, באופן המהווה מטרד ליחיד, שכן תיחסם חזית הבית ותמנע כניסת אור יום לדירתה, וזאת ללא אישורה ובניגוד לרצונה.

סמכות עניינית

6.לטענת הנתבע, יש להורות על ביטול הסעד הזמני שניתן לתובעת בהעדר סמכות עניינית. לטענת הנתבע, הוא ביצע את עבודת בניית הקיר התומך בהתאם להיתר שניתן לו כחוק, מאחר ומדובר בסכנת התמוטטות של בית ישן שנבנה בלי עמודים ובלא יסודות (ע' 1 ש' 17-18 ; ע' 2 ש' 6 לפרוטוקול). זאת ועוד, המדובר בסכסוך משפחתי של שנים, כאשר ביהמ"ש נתן צו לעניין הבעלות והירושה מבלי שכל התמונה תהיה פרוסה לפניו (ע' 2 ש' 7-8 לפרוטוקול).

בסיכומיו הוסיף הנתבע, כי הסעד המבוקש מהווה למעשה ערעור על היתר בניה שניתן לנתבע על ידי הועדה המקומית לתכנון ולבניה מבוא- העמקים (להלן: "הועדה") , כאשר התובעת אינה טוענת כי הנתבע חרג מההיתר. זאת ועוד, בימ"ש זה אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטות הועדה בעניין היתר הבניה. מאחר ולטענת התובעת היתר הבניה ניתן לנתבע במירמה, בהתבסס על הצהרות כוזבות של הנתבע, הרי שההליך הנכון הינו לפנות לועדה בהליך השגה לביטול ההיתר, כפי שהצהירה התובעת, בתגובתה, שעשתה.

7.התובעת טענה, כי לא ברור מכח מה פועל הנתבע בקרקע המשותפת שכל האחים, שהינם היורשים של אביהם המנוח, וכי בשנת 2003 ב"כ הנתבע קיבל היתר מהתובעת ובעלה לגור בקומה הראשונה באופן זמני (ע' 1 ש' 1-2 לפרוטוקול). בנוסף, הנתבע לא מאפשר לתובעת להשתמש בדירה בה היא מתגוררת 17 שנים, וכי העבודות שהוא מבצע נועדו לבניית יחידות דיור נוספות (ע' 2 ש' 11-12 לפרוטוקול).

בסיכומיה דוחה התובעת את טענות הנתבע בעניין הסמכות העניינית. לטענתה, הסעד המבוקש מכוון למנוע מהנתבע לבצע שינויים במבנה. המדובר בסעד הנוגע לשאלת השימוש במקרקעין, שהינו בסמכות בימ"ש זה. בנוסף, מאחר והבית אינו רשום כבית משותף, אין המדובר בסכסוך בין בעלי דירות בבית משותף. לטענת התובעת, אין היא תוקפת ישירות את החלטת הועדה וממילא חוקיותה של ההחלטה הינה הטפל לסעד העיקרי, ולכן ביהמ"ש קונה סמכות להכריע גם בה. לסיום הצהירה התובעת, כי החלה בהליכים מנהליים מול הועדה, לביטול היתר הבניה שניתן לנתבע. לאור כל האמור, עותרת התובעת לצו מניעה קבוע המשמר את המצב הקיים ומונע מהנתבע לבנות את התוספת בהתאם לתוכנית שאושרה על ידי הועדה.