ת"א 61469-10-13 לזר ואח' נ' ממן ואח'

לפני בקשה להבאת ראיות לסתור את הכרעת הדין שניתנה בת"פ (קריות) 49601-02-12 מדינת ישראל נ' יהודה ממן ביום 17.1.13.

בהכרעת הדין הורשע המבקש, על פי הודאתו, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

המשיב, הוא המתלונן בתיק הפלילי, עותר בתביעה זו לפסיקת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התקיפה שתקף אותו המבקש.

לטענת המבקש, יש להתיר לו להביא ראיות לסתור, בהתאם לסעיף 42ג' לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א – 1971 משום שהרשעתו נעשתה על סמך הודאתו, מבלי שנבחנה כלל שאלת התגרותו של המשיב, קנטרנותו או תרומתו לאירוע, ולא נמדדה מידת אשמו התורם. לפיכך, לטענתו, אין ההרשעה יכולה ללמד דבר ביחס לפן הנזיקי. במסגרת הבאת הראיות לסתור, מבקש המבקש להגיש את דיסק צילומי האבטחה מסניף הבנק בו אירע האירוע, על מנת להוכיח את תרומתו של המשיב לקטטה שהתפתחה בין השניים, וכן את הודעת המבקש במשטרת ישראל, עת ביקש להגיש תלונה נגד המשיב, ביום הקטטה.

לחלופין, מבקש המבקש להתיר לו להביא ראיות בשאלת אחריותו או הסתכנותו מרצון של המשיב עובר לאירוע ובמהלכו.

המשיב מתנגד לבקשה.

לטענתו, אין הבקשה נתמכת בתצהיר ודי בכך על מנת לדחותה. אין המבקש יכול להסתמך על דבריו, כפי שנשמעו באולם בית המשפט במועד קדם המשפט, שכן אין בהם כדי להוכיח כי לא ידע או לא הבין את משמעות הודאתו.

בנוסף, טוען המשיב, כי הכרעת הדין המרשיעה קבילה כראיה המשפט אזרחי, בהתאם לסעיף 42א(א) לפקודה, וכי הלכה פסוקה היא כי אין הבדל לעניין זה בין פסק דין שניתן לאחר שמיעת ראיות ועריכת בירור עובדתי, לבין פסק דין שניתן על פי הודאת הנאשם.

לטענתו, לא הוצגו טעמים מיוחדים המצדיקים הבאת ראיות לסתור, כנדרש בסעיף 42ג' לפקודה.

ביחס לסרטון, טוען המשיב, כי סרטון זה עמד לנגד עיניה של המאשימה בעת שהחליטה להגיש כתב אישום, שכן נכלל בראיות התביעה, ודי בכך על מנת להוכיח את אחריותו של המבקש.

דיון והכרעה: