ת"א 61444-12-15 ללוצ'ה ואח' נ' עירית ירושלים

בפניי בקשה לדחייה על הסף מחמת היעדר יריבות, וכן בקשה לקבלת מידע.

1. התביעה שבכותרת היא תביעה כספית. התובע הוא הקדש דתי על שם המנוחה הגב' אסתר ללוצ'ה (להלן – התובע או ההקדש). הנתבעת היא עיריית ירושלים (להלן – העירייה או הנתבעת). בכתב התביעה נטען, כי ביום 4.2.1957 הכריז בית הדין הרבני על הקמתו של ההקדש (ראו שטר הקדש, נספח א' לכתב התביעה). על פי שטר ההקדש, בהקדש נכללו כל הנכסים אותם הותירה המנוחה לאחר מותה. כן נטען בכתב התביעה, כי בין הנכסים האמורים נכלל גם בניין הבנוי על חלקה בשטח של 215.46 מ"ר הידוע כספר 1015 דף 6670 והידוע גם כגוש שומה 30054 חלקה 62 הממוקם מצפון לשער שכם בתפר שבין העיר המערבית לעיר המזרחית (להלן – הנכס או המקרקעין). התביעה שבכותרת עוסקת בנכס האמור. בכתב התביעה נטען, כי לפני הקמת המדינה הנכס היה מצוי בשטח ההפקר שבין המדינה לבין ירדן. בשנת 1967 הנכס הושב לשליטה ישראלית. על פי הנטען בכתב התביעה, בשנת 2011 מונו נאמנים להקדש. בהמשך לכך, כך נטען, התברר, כי הנכס הופקע על ידי הנתבעת. הסעד לו עותר ההקדש הוא פיצוי כספי בגין ההפקעה הנטענת (2,872,297 ₪).

2. בדיון שהתקיים בפניי ביום 20.6.16 מסר ב"כ הנתבעת כי גילה מסמך לפיו המדינה היא הבעלים של המקרקעין נשוא התביעה. הוסכם, כי הנתבעת תבדוק סוגיה זו מול מנהל מקרקעי ישראל וכי תגיש בהמשך לכך הודעת עדכון. הודעה כאמור הוגשה.

3. בהודעה נטען, כי מדינת ישראל היא הבעלים שממנו הפקיעה הוועדה המקומית את המקרקעין, וכי ההקדש התובע, או הגב' ללוצ'ה ז"ל, יוצרת ההקדש הנטען, לא היו הבעלים מהם הופקעו המקרקעין. על פי הטענה, המקרקעין היו בתקופת הביניים שבין קום המדינה למלחמת ששת הימים בשטח קווי שביתת הנשק משנת 1949 (להלן – שטח הפקר), וחל עליהם הדין הישראלי, מכוח סעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות התש"ח – 1948. נטען עוד, כי 50% מן המקרקעין היו שייכים למדינה, מכוח סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, התשי"א – 1951.

4. ביחס לשאר המקרקעין מפנה הנתבעת למסמך של מינהל מקרקעי ישראל, מחודש מרץ 1968, הנושא את הכותרת "דו"ח פעילות מזרח ירושלים" (העמודים הרלוונטיים מתוך המסמך צורפו כנספח א' להודעת העדכון)(להלן – הדו"ח). על פי תוכנו, הדו"ח, עליו נסמכת הבקשה, מסכם את הפעולות שננקטו על ידי מינהל מקרקעי ישראל בתקופה שמחודש יולי 1967 עד חודש מרץ 1968 במסגרת הטיפול בנכסי המדינה ובנכסי נפקדים בתחום ירושלים. נרשם בו ביחס לשטחי ההפקר כי "דעת ממשלת ישראל במשך כל השנים הייתה כי שטחי ההפקר הינם חלק מגבולות ישראל. המשמעות מבחינתנו היא כי הנכסים המצויים בתחום זה הינם נכסי מדינה או נכסים נפקדים ואנו פועלים על יסוד הנחיה זו" (עמוד 3 לדו"ח).

5. לא ניתן להורות, על יסוד הדו"ח, על סילוק על הסף. התיק מצוי בשלב בירור מקדמי. שמיעת ראיות טרם החלה. בשלב זה, ובטרם בירור ראייתי, קשה לראות בדו"ח, מבחינת טיבו או תוכנו, משום ראייה מכרעת, אשר יש בה סוף פסוק בכל הנוגע לשאלת היריבות, או לשאלת בעלותה של המדינה במקרקעין בעת הפקעתם. לא למותר לציין, בהקשר זה, כי בנסח הרישום של המקרקעין, לא נמצא רישום של המדינה כבעלים במקרקעין, או בחלקם. אדרבא, בנסח רשומה המנוחה הגב' ללוצ'ה כבעלים ב – 25% מן המקרקעין. יוצא, כי על פי התשתית הקיימת, לא ניתן בשלב זה לקבוע ממצא של העדר יריבות, כטענת הנתבעת.

6. לכל האמור אוסיף, כי בפסיקת בית המשפט העליון נפסק, לא אחת, כי סילוק על הסף הוא "סעד מרחיק לכת מאוד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני תובע, המבקש לעבור את הסף, להשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על – פי העובדות והטענות העולות מתביעתו" (ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני לו(2) 151(1981), בפסקה 3 לפסק דינו של כב' השופט ד' לוין). נוכח האמור לעיל, לא מתקיימת במקרה זה אמת המידה הנדרשת לשם סילוק על הסף. אמת מידה זו לא מתקיימת גם ביחס לטענות נוספות שהעלתה הנתבעת, והן כי הנכס אינו נכלל בשטר ההקדש, כי להקדש אין זכויות בנכס, כי הנכס היה צריך לעבור לרשות המדינה עוד בטרם הוקם ההקדש, או כי רכושה של הגב' ללוצ'ה המנוחה היה אמור לעבור למדינה עם פטירתה (אשר מועדה אינו ידוע), באין יורשים ידועים. טענות אלה טעונות בירור, ואין מקום להכריע בהן במסגרת הדיונית של בקשה לסילוק על הסף.

7. בשולי הדברים אתייחס בקצרה לטענת הרחבת חזית שהעלה התובע. על פי הטענה, טענות הנתבעת בבקשה לסילוק על הסף חורגות מכתב ההגנה שהגישה הנתבעת. ברם, טענת העדר היריבות עלתה בקדם המשפט הראשון, לאחר שלטענת העירייה התגלה מסמך (הוא הדו"ח הנזכר לעיל), השופך לשיטתה אור על עניין זה. בנסיבות אלה, ובשים לב לשלב הדיוני בו מדובר, אין לראות בכך משום הרחבת חזית, המחייבת כשלעצמה את דחיית הבקשה לסילוק על הסף.

8. הצדדים נדרשו בטיעוניהם לבקשת התובע לקבלת אסמכתאות על פיצויים ששולמו על ידי העירייה לגורמים אחרים. משנדחתה טענת העדר היריבות, ממילא אין בטיעוני העירייה לעניין זה כדי להוות מענה ענייני לבקשה. אין מחלוקת של ממש, כי מדובר במסמכים רלוונטיים לעניין. טענת העירייה היא, כי יהיה קושי לאתר את המסמכים הנוגעים לדבר, שכן אלה מצויים בתיקים ישנים אשר נגנזו "זה מכבר". טענה זו אינה מצביעה על הצדק מספיק שלא לעשות מאמץ סביר לאיתור המסמכים. ברגיל, מסמכים הנגנזים על פי דין, נרשמים, וניתן לאתרם. לבית המשפט מוגשים, כדבר שבשגרה, מסמכים ישנים, אשר אותרו בגנזכי המדינה. לא נסתרה טענת התובע, כי מדובר בהפקעות שבוצעו בשנים 2001 – 2003, תקופה בה נהגו במקומותינו רישומים ממוחשבים של חומרים כגון אלה. במצב זה, בקשת התובע לעניין זה מתקבלת, ועל הנתבעת למסור את המסמכים המבוקשים עד ליום 1.1.17.