ת"א 61013-06-16 פורסיל בע"מ נ' רמי לוי שווק השקמה בע"מ

לפניי בקשה לסעד זמני, שיאסור על המשיבה לסגור את הקניון הידוע בשם "רב מכר תלפיות" בירושלים (להלן: "הקניון") בסופי השבוע.

המבקשת מפעילה בקניון מועדון ביליארד תחת שם המותג "לינקולן". לטענת המבקשת, היא מחזיקה כדין בנכס המשמש אותה לניהול העסק (להלן: "המושכר") וזאת מכוח הסכם שכירות, אולם אין מחלוקת כי המבקשת אינה צד ישיר להסכם השכירות, וזכויותיה מכוחו מגיעות, לשיטתה, מכוח המחאת זכות השכירות מאת שוכרת קודמת בנכס, חברת ניובול בע"מ, אשר התקשרה עם חברת אוטו חן בע"מ, הבעלים הקודם של הקניון בהסכם שכירות מיום 23.10.2005. לאחר מכן הוסבה, לכאורה, זכות השכירות מחברת ניובול לחברת נטרליס בע"מ.

על פי תנאי הסכם השכירות, בסעיף 10.20 לו, התחייבה המשכירה (המשכירה הקודמת) שלא להתנגד לפתיחת המושכר בסופי שבוע ובכל שעות היממה, בכפוף להוראות כל דין. אין חולק, כי עד לאירועים נושא הליך זה, פעל עסקה של המבקשת גם בסופי שבוע ובשעות הלילה.

אין מחלוקת גם, שהחל בחודש יולי 2015 החלו מגעים בין הצדדים, כאשר המשיבה מעלה טענות להפרת ההסכם, טענות שאף הביאו לכך שבין הצדדים הוחלפו מכתבים שעניינם תוקפו של החוזה ביחס למבקשת דכאן, לרבות הודעה מטעם המשיבה כי ההסכם אינו תקף, וכי לחלופין – הוא בטל מחמת הפרתו היסודית. עם זאת, המשיבה הסתפקה בטענות אלה, ולא פעלה לפינויה של המבקשת מן הנכס – שבו היא שוהה כ"פולשת" לשיטת המשיבה – על פי הוראות החוק, קרי – על דרך של פנייה להליך משפטי.

ביום 9.6.2016 הודיעה המשיבה למבקשת על כוונתה לערוך שינויים בסדרי הפתיחה של הקניון בסופי השבוע ובשעות הערב, וביום 24.6.2016 פעלה בפועל על פי התראתה זו. על כן הוגשה, ביום 28.6.2016, הבקשה לסעד זמני.

בקשה לסעד ארעי במעמד צד אחד נדחתה בידי כב' השופטת ד"ר פנינה נויבירט, והבקשה נותבה לטיפולי.

דיון במעמד הצדדים התקיים ביום 17.7.2016, הצדדים ויתרו על חקירות המצהירים והסתפקו בטיעון משפטי.

החלטה זו התעכבה בשל עומס הנובע משביתת עובדי בתי המשפט, ועם הצדדים הסליחה.

סוגיה ראשונה שהועלתה היא סוגיית הסמכות המקומית לניהול ההליך לפניי. את סמכותו המקומית של בית משפט זה מוצאת המבקשת בתניית השיפוט הקבועה בסעיף 20.6 להסכם השכירות. אלא שטענה זו – אינה יכולה לעמוד.

יהיה מעמדה של המבקשת במושכר עצמו אשר יהיה, אין ספק, ולא תיתכן מחלוקת, כי המבקשת אינה צד להסכם, היא לא הראתה כל ראיה – ולו ראשונית - לכך שניתנה הסכמתה של המשיבה או של קודמתה בבעלות על הקניון (אוטו חן) להסבת הזכויות, ועל כן – גם אם יש לה זכויות כאלה או אחרות לשהות במושכר (שאלה שתידון, ללא ספק, במסגרת ההליך העיקרי), אינני סבור שהיא יכולה להסתמך על תניית השיפוט בחוזה שהיא אינה צד לו.

ודוק: אני ער לעובדה, שגם הזכות הנטענת של המבקשת להפעיל את המושכר בסופי השבוע מקורה באותו הסכם עצמו; אלא שההבדל הוא, שניתן לומר שביחס להפעלת המושכר בסופי השבוע התגבש בין הצדדים להסכם (בטרם החילופין, וגם לאחריהם) נוהג מקובל, שיכול להיחשב כחוזה בהתנהגות, מה שאין כן ביחס לתניית השיפוט. על כן, אינני סבור שניתן ללמוד מאי-החלת תניית השיפוט ביחס לשהייה בנכס עצמו.

על כן, אני קובע כי בית משפט זה משולל סמכות מקומית לדון בהליך העיקרי, ויש להעביר את התיק לבתי משפט השלום במחוז ירושלים, מקום הימצאו של הקניון.