י.מ. אמסלם בע"מ נ' רפאלוב ואח'

לפניי בקשה (מתוקנת) להעברת התיק לבית המשפט המוסמך, מחמת היעדר סמכות עניינית ומקומית.

סמכות עניינית

1. התובענה העיקרית שלפניי הינה תביעה של המשיבים בבקשה זו (להלן: "הערבים") למתן סעד הצהרתי לביטול כל הערבויות שניתנו על ידם כלפי המבקשת בבקשה זו (להלן: "המשכירה") במסגרת הסכם לשכירות נכס מסחרי. הערבויות ניתנו להבטחת קיום התחייבויות מר אברהם חיימוב (להלן: "השוכר", שהוא גם המשיב 1 בתובענה העיקרית) כלפי המשכירה בהתאם להסכם השכירות.

2. התובענה באה על רקע מספר תיקי הוצאה לפועל שפתחה המשכירה נגד השוכר והערבים בגין אותה עסקת שכירות (בכל פעם נפתח תיק הוצל"פ ביחס למספר שיקים או מספר שטרי חוב שניתנו בקשר להסכם השכירות). פועל יוצא מכך, הינו שביחס ליחסי השכירות והערבות דנא, מתקיימים מספר הליכי התנגדות בבתי משפט שונים במחוז מרכז (במספר בתי משפט) ובמחוז תל אביב. ככל שניתן היה לדלות מכתבי הטענות ומעיון ב"נט המשפט" הערבים עצמם הגישו התנגדויות בשני תיקים הנדונים כעת בבתי המשפט, ובשניהם עלו טענות דומות לאלו המועלות בתיק זה, ובכללן הטענה כי הערבויות אינן תקפות: ת"א (ת"א) 46801-03-17 - שבו ניתנה רשות להתגונן; ת"ט (ראשל"צ) 12946-05-17 שבו הוגשו סיכומי הצדדים במסגרת בקשת הרשות להתגונן. קיימים הליכים נוספים שבהם ניתנה רשות להתגונן לחייב העיקרי. בע"ר 47569-09-17 (ערעור על החלטת רשמת בתיק 46801-03-17 הנ"ל) ציין כב' השופט מ' סובל בפסק דינו מיום 6.11.17 כי "ראוי כי ישקלו הצדדים לאחד את הדיון בתיק זה יחד עם תיקים אחרים התלויים ועומדים בערכאות שונות ובפני מותבים שונים בקשר לאותה עסקת יסוד". באופן דומה ציינתי בהחלטתי מיום 25.10.17 בתיק זה כי "מוצע לב"כ הצדדים לבוא בדברים ולנסות להגיע להסדר דיוני לריכוז כלל ההליכים בהליך אחד". עד עתה, למיטב הבנתי, הצדדים טרם עשו כן.

3. פיצול ההליכים, בין מחוזות ובתי משפט שונים, מעורר מצב דברים בעייתי, המשית עלויות כבדות על המערכת המשפטית אשר ספק אם יש בהן צורך, ויש להצר על כך כי הצדדים לא פועלים לריכוז כלל התיקים במסגרת אחת. ריכוז ההליכים יכול לחסוך גם לצדדים עלויות ומשאבים ואף לחסוך מהם הוצאות שעשויות להיות מוטלות על מי מהם בשל התנהלות זו ,ככל שבסופו של יום יימצא בה דופי.

4. כעת, האבסורד שנוצר מחריף שכן המשכירה מעלה טענה, רצינית, שהסמכות העניינית בתיק שלפניי נתונה לבית משפט מחוזי. זאת מאחר ששווי הערבויות שמבקשים הערבים לבטל בהליך זה, מגיע לטענת המשכירה לסך של מעל 3.7 מיליון ₪. הערבים טענו מנגד כי שוויין של טענות המשכירה נגד השוכר (שאותן הן מכחישים לגופן) מגיעות בחישוב המחמיר ביותר לסך של כ- 2.375 מיליון ₪. בחישוב שערכו, הם לא כללו מספר חובות שהמשכירה טענה להם, כגון טענות לציוד שנגנב מהמושכר בסך של 800,000 ₪ וטענה לגניבת מזגנים בסך של כ- 127,000 ₪, בנימוק שהדברים נטענו בעלמא וללא כל אסמכתא. כמו כן, לטענת הערבים, החישוב שערכו הינו מחמיר, ובפועל כל סכום חוב שנוצר לאחר מועד ההודעה על ביטול הערבות ביום 4.6.16 יש להתעלם ממנו כביכול. יצוין כי טענה אחרונה זו מוקשה על פני הדברים, שכן אם אין תוקף לביטול הערבות כטענת המשכירה, כי אז החובות שנוצרו לאחר הודעת הביטול כן אמורים להיכלל בחישוב שווי הערבויות.

5. לאחר ששקלתי בדבר מצאתי כי למצער בשלב זה לא הונח לפניי בסיס מספק לקבלת הטענה של היעדר סמכות עניינית, ולכן לא ניתן להיעתר לבקשה במישור זה. אלו טעמיי:

א. הבקשה לא נתמכה בתצהיר: מאחר שהבקשה מתבססת על טענות עובדתיות רבות, בין הייתר לקיומם של חובות כביכול של השוכר, ברי כי יש לתמוך טענות אלה בתצהיר, דבר שלא נעשה.

ב. היעדר אסמכתאות לחובות מרכזיים: במישור העקרוני, צודקת המשכירה בטענתה כי על מנת לברר את שווי העניין בתיק דנא, לצורך הסמכות העניינית, יש לשום את שווי חובות השוכר שהמשכירה טוענת להן ואשר הערבויות שמתבקש ביטולן נועדו להבטיח. אלא, שלעניין עריכת השומה יש להפעיל שיקול דעת ושכל ישר. ברי אמנם כי לא נדרש מהמשכיר להוכיח את היקף החובות בראיות הנדרשות לשם זכיה במשפט אזרחי, ואף לא מתחייב שהוא יקדים ויגיש תביעה לעניין חובות אלה. מן העבר האחר, אין לקבל מצב שבו די בהבל פיו של משכיר בטענה לחוב מסוים, כדי להעריך באופן מהימן את היקף חובות השוכר ומכאן את שווי הסעד המבוקש בהליך זה. במקרה דנא, מאחר שהנכס פונה כבר בחודש מרץ 2017, ניתן להניח שמדובר בנזקים אשר עיקרם כבר התגבש, וניתן להעריך את שוויים. בנסיבות אלה, האיזון הנכון לצורך הכרעה בסוגיית הסמכות העניינית מורה, כי על המשכיר לבסס את טענותיו לחובות של השוכר לכל הפחות ברף של ראיות לכאורה. על בית המשפט להתרשם כי מדובר בטענות אמיתיות הטעונות בירור עובדתי, ולא בטענות חסרות כל בסיס שנועדו רק כדי לנפח את שווין האמיתי של הערבויות.

במקרה דנא, במובחן מטענות המשכירה לגבי נזקים למושכר, שגובו בחוות דעת שמאית, קיימים חובות בסכומים ניכרים שלא הובאה להן כל אסמכתא, כגון ציוד בשווי 800,000 ₪ שהשוכר גנב לפי הטענה; הטענה לגניבת מזגנים בסך של 127,000 ₪; טענות להוצאות נלוות (כגון אגרות בית משפט ושכ"ט) בסך 100,000 ₪ ללא כל פירוט או אסמכתא, ועוד. ניכוי כלל החובות שלא הובאה להן למצער בשלב זה אסמכתא או פירוט מספק, מוריד את סך החוב מתחת לרף של 2.5 מיליון ₪ (ר' תחשיב הערבים בסעיפים 12-24 לתגובה, אשר לא זכה להתייחסות מפורטת בתשובה לתגובה).