ת"א 60872-05-12 ז' נ' ח' נ' ואח'

1.בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שאירעו לתובע, כתוצאה מאירוע שנגרם,לטענתו,מחמת ביצוע עולת הרשלנות, עוולת התקיפה ועוולת הפרת חובה חקוקה. המדובר באירוע מיום 7.1.12 במהלכו התיז הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"),על התובע, חומצה שקופה (להלן: "האירוע"). הנתבע היה בזמנים הרלוונטיים עובד הנתבעת 2 (להלן: "העיריה", או "הנתבעת").לטענת התובע, במסגרת עבודתו אצל הנתבעת, הייתה לנתבע נגישות לחומרים מסוכנים, בין היתר, במחסן הנתבעת והוא נטל את החומצה( שלא הייתה מסומנת ושהתיז לעבר התובע), ממחסן הנתבעת.

התובע טען כי בנסיבות העניין יש לחייב את הנתבעים בנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהאירוע וזאת לאור החלת הכלל "הדבר מדבר בעדו", וכן כי בהתאם לסעיף 38 לפקודת הנזיקין ,על הנתבעים חלה חובת הראיה שלא התרשלו לגבי החומצה שהינה בגדר דבר מסוכן. התובע טען כי הנתבע ביצע כלפיו עוולה של תקיפה וכי 2 הנתבעים אחראים בגין עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה.

כתוצאה מהאירוע אושפז התובע בבי"ח זיו בצפת ולאחר מכן בבי"ח הדסה בירושלים ואולם, לא היה מנוס מהוצאת העין. התובע צירף חוות דעת של מומחה בתחום העיניים מטעמו, דר' אבידר אריה(להלן: "מומחה התובע"),לפיה נותרה לו נכות צמיתה בגין איבוד ראיה בעין ושינוי במבנה העפעפיים בשיעור משוקלל של 40%. יצוין כי התובע טען גם לנזק נפשי כתוצאה מהאירוע, אולם, לא צירף חוות דעת בתחום הנפשי. התובע טען כי יש לפצותו בגין ראשי הנזק של כאב וסבל, הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, הוצאות נסיעה וניידות לעבר ולעתיד ואובדן שירותי אב לעבר.

2.הנתבע 1 טען בכתב הגנתו כי בין הצדדים היה קשר חברי במשך שנים עובר לאירוע, בין היתר

נוכח העובדה כי שניהם נכי צה"ל (הנתבע הודה כי יש לו נכות נפשית).הנתבע הכחיש את הנטען בכתב התביעה ביחס לאירוע קודם לגביו נטען בכתב התביעה כי הנתבע נכנס ללא רשות, דרך החלון לבית התובע. לעניין האירוע טען הנתבע כי לאחר שסייע לתובע למלא סולר לרכבו, התעקש התובע למלא לנתבע בקבוק סולר לתנור והנתבע נגש לרכבו שהיה רכב הנתבעת והוציא בקבוק מתא המטען. לטענת הנתבע, תכולת תא המטען הייתה עמוסה בבקבוקים וחומרי ניקיון ששימשו אותו במסגרת עבודתו אצל הנתבעת והוא לא הבחין בריח של חומצה מהבקבוק ולא ידע כי יש בבקבוק חומר מזיק. לטענת הנתבע המדובר בבקבוק שמולא במחסני הנתבעת, 3 שבועות קודם לאירוע, לאחר שקיבל הוראה מראש העיריה לנקות בית בו התרחש רצח. הנתבע טען כי מעולם לא קיבל מהנתבעת הכשרה, או הדרכה, או הכוונה, ביחס לסימון והחסנת חומרים. כן הוכחשו נזקי התובע ונטען כי הם מוגזמים ומופרזים.

3.הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי דין התביעה כנגדה להידחות. לטענת הנתבעת, לא התרשלה ולא הפרה חובה חוקית כלשהיא והאירוע נגרם בגין רשלנותו הבלעדית ו/או התורמת של הנתבע. הנתבעת הכחישה את טענות התובע והנתבע ואף היא טענה כי התובע אינו זכאי לנזקים הנתבעים. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת של דר' היימס (להלן: "מומחה הנתבעים"),על פיה נותרה לתובע נכות לצמיתות בגין עקירת עין שמאל בשיעור 35%.

4.מטעם התובע, העיד התובע וכן הוגשה הכרעת הדין בת"פ 36015-02-13 במסגרתו הורשע הנתבע בהתאם להודאתו בכתב האישום המתוקן בעבירה של מעשי פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(9) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" ו"פסק הדין הפלילי", בהתאמה). מטעם הנתבע העיד הנתבע וכן מר תמם דניאל שהיה בזמנים הרלוונטיים מנהל מחלקת תברואה בעיריה (להלן:"תמם"), מר שרון לביא –ממונה בטיחות בעיריה (להלן:"לביא") ומר גור אריה אריה, מנהל מוקד 106 בעיריה (להלן: "אריה"). נתבעת 2 לא העידה עדים מטעמה.

עוד יצוין כי הצדדים הגיעו להסכמה שלאור הפער הקטן בין חוות הדעת שהגישו הצדדים, לא ימונה מומחה רפואי מטעם ביה"מ וכל צד יוכל לפנות בשאלות הבהרה למומחה של הצד האחר.

דיון:

5.אחריות הנתבע-בעניין אחריות הנתבע אינני מוצאת להתעמק בכל עילות התביעה הנטענות, שכן לאור פסק הדין הפלילי אין ספק שהתובע ביצע עוולה של רשלנות. המדובר בפסק דין פלילי חלוט (שכן לא הוגש עליו ערעור). בהתאם לסעיף 42א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 (להלן: "הפקודה"), הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי המרשיע נאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם.

בהתאם לסעיף 42ג' לפקודה, משהוגש פס"ד פלילי עפ"י סעיף 42א(א), לא רשאי הנתבע להביא ראיה לסתרו, אלא ברשות ביהמ"ש מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין.