ת"א 59910-01-14 INVESTMENT&FINANCE INC נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ

לפניי בקשה שהוגשה על ידי הנתבע (להלן: "המבקש") לחיוב התובעת (להלן: "המשיבה") בהפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאות המבקש, בעטיה של תביעה כספית בסך של 3,500,000 ₪, שהגישה המשיבה נגד המבקש, בגין השבת ריבית ששילמו המשיבה וחברות נוספות לידי כונס נכסים יחד עם תמורת מכירת נכס שרכשו מידי הכונס, זאת בהתאם להסכם מכר. הבקשה נסמכת על הוראת תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), ועל סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999.

המבקש טוען בבקשתו כי די בכך שהמשיבה הינה חברה זרה הרשומה מחוץ לישראל ומוגבלת במניות, אשר לא ברור כלל האם וכיצד ניתן יהיה לגבות ממנה את סכום ההוצאות ככל שייפסקו כנגדה, כדי להורות לה להפקיד ערובה בסך סביר שלא יפחת מ- 200,000 ₪ (פחות מ- 6% מסכום התביעה, לפי הנטען) כתנאי להמשך ההליכים בתביעה.

המבקש לא העלה כל טענה אודות מצבה הכלכלי של המשיבה, אך טען כי לתביעה סיכויים נמוכים להתקבל שכן כל כולה מתבססת על הסכם מכר שהמבקש אינו צד לו; מה שיסב למבקש הוצאות ניכרות בגין איתור החומר הרלוונטי לניהול התביעה.

לאחר ששקלתי את טענות המבקש בבקשתו, ובהעדר תגובת המשיבה, מסקנתי הינה כי דין הבקשה להתקבל בחלקה, וזאת מן הנימוקים שלהלן.

ההסדרים הנורמטיביים המאפשרים לחייב תובע להמציא ערובה להבטחת הוצאות הנתבע - אם תידחה התביעה - מבחינים בין תובע יחיד, בשר ודם, לבין תובע שהנו תאגיד.

ההסדר בעניין התובע היחיד מותווה בתקנה 519 לתקנות [וראו: רע"א 2157/06 לרנר נ' מוזיאון תל-אביב לאומנות בע"מ (פורסם בנבו, 14.5.2006)], הקובעת כי:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". (כל עוד לא נאמר אחרת, ההדגשות שלי, ע"א)

ההסדר הרלוונטי לענייננו הוא ההסדר הספציפי בעניין תובע שהוא תאגיד, המותווה בסעיף 353א לחוק החברות, וקובע כי:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או שהחברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".