ת"א 59600-05-12 זבידאת נ' זבידאת ואח'

תביעה לסעד של פירוק שיתוף במקרקעין.

הוגשו כתבי הגנה מטעם הנתבעים 1 עד 10 ו- 15 עד 18, וכן ע"י הנתבעים 11 עד 13 ו- 25 וכן ע"י הנתבע 21.

עיקר המחלוקת התגלתה בין התובע לבין הנתבעים 1 עד 10 ו- 15 עד 18, כאשר ב"כ נתבעים אלו טענה במהלך הדיונים שהתקיימו בפניי כי יש למחוק את התביעה על הסף מאחר ולתובע אין כל מעמד בהליך זה של פירוק שיתוף במקרקעין מאחר והוא נרשם כבעלים בלשכת המקרקעין מכח זכות ירושה שקיבל מאביו המנוח לפי צו ירושה, כאשר אביו המנוח של התובע העביר את כל הזכויות שהיו לו במקרקעין נשוא תביעה זו לאחרים, במסגרת עסקאות מקרקעין, כך שנסח הטאבו לפיו התובע הוא בעלים רשום של חלק מהמקרקעין נשוא התביעה לא משקף את המצב בפועל של הזכויות במקרקעין, ובהעדר זכות בפועל של התובע במקרקעין אלו, יש למחוק ו/או לדחות את תביעתו לפירוק השיתוף על הסף. ב"כ הנתבעים הנ"ל טענה במהלך ההליכים בפניי כי בימ"ש זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה זו מאחר והסמכות לעניין הכרעה בזכויות בעלות במקרקעין נתונה לביהמ"ש המחוזי (טענה שבימ"ש זה הבהיר לצדדים כי דינה להידחות מאחר והסמכות העניינית היא נגזרת של הסעד הנתבע, ובימ"ש זה הוא הפורום המוסמך עניינית לדון בסעד של פירוק שיתוף מקרקעין, ובשאלה הנגררת של זכויות בעלות באותם מקרקעין).

לציין כי ב"כ הנתבעים 11 עד 13 ו- 24 וב"כ נתבע 24 ביקשו לפטור אותם מהתייצבות לדיונים שיתקיימו לבירור המחלוקת בשאלת הבעלות הנ"ל וניתנה החלטה בהתאם.

אין מחלוקת בין הצדדים כי לפי נסח הטאבו המצורף לתביעה התובע הוא הבעלים הרשום של חלק מהמקרקעין וכך גם הנתבעים 1 עד 10 ו- 15 עד 18.

בישיבת היום הסכימו באי כח התובע והנתבעים 1 עד 10 ו- 15 עד 18 כי ביהמ"ש יורה על מחיקת התביעה וכי תוגש תביעה לסעד הצהרתי לביהמ"ש המחוזי לצורך הכרעה במחלוקת לעניין זכויות הבעלות של צדדים אלו, ובהתאם לפסק הדין שיינתן ישקלו הגשת תביעה מחדש לבימ"ש זה לפירוק שיתוף, במידת הצורך. הצדדים ביקשו כי בימ"ש זה יכריע במחלוקת שציינו היום ביניהם באשר לזהותו של הצד משני צדדים אלו שעליו להגיש את התביעה לביהמ"ש המחוזי כאשר ב"כ התובע טוען כי על הצד הטוען כנגד הרשום בנסח הטאבו להגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי להכריז על ביטול רישום זה, בעוד שב"כ הנתבעים הנ"ל טוענת כי על התובע הטוען כי הוא הבעלים של חלק מהמקרקעין ומבקש פירוק שיתוף, לפנות לביהמ"ש המחוזי בתביעה להצהיר כי הרשום בנסח הטאבו משקף נכונה את זכותו של התובע כפי שזה טוען.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, מצאתי כי יש לאמץ את גישתו של ב"כ התובע. כאמור, אין מחלוקת כי התובע רשום כבעלים של חלק מהמקרקעין, לפי נסח הטאבו המצורף לכתב התביעה שבפניי. הוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין תשכ"ט – 1969 מורה כי:

"רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו..."

מאחר והתובע רשום כבעלים במסגרת נסח הטאבו הרלבנטי, הרי שרישום זה מהווה ראיה חותכת לקיומה של זכות כאמור, דבר המקים חזקה בעובדה כי התובע הוא בעלים של חלק מהמקרקעין ועל כן על הטוען להעדרה של זכות כאמור ועל הטוען כי הרישום אינו משקף את מצב הזכויות בפועל במקרקעין, הנטל להפריך זאת. בהתאם, נטל כאמור מוטל על כתפי הנתבעים אשר מכחישים את המתועד בנסח הטאבו ועל כן, ובמידה ויבקשו לבטל רישום זה או לתקנו, לפנות בתביעה לסעד הצהרתי כאמור, בעוד שהתובע לא נדרש כי יפנה בתביעה לסעד הצהרתי לאישור הרשום בנסח הטאבו.