ת"א 59436-07-12 רמות לבנים מושב עובדים נ' רוברג

1.בפני תביעה כספית, נזיקית ובעילת עשיית עושר ולא במשפט, שהגישה התובעת- אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, כנגד הנתבע.

לטענת התובעת השכירה לנתבע ב- 30.6.06 מבנה בנחלה 49 במושב רמות לבנים (להלן: "המושכר"), אשר היתה ברת רשות בה. התובעת צינה כי כיום, היא אף הבעלים של המושכר. לטענת התובעת המדובר היה בחוזה ל- 12 חודש בתשלום חודשי בסך 150$ וכן לתקופת אופציה ל- 12 חודשים נוספים בתשלום חודשי של 250$. לטענת התובעת, הנתבע מימש את האופציה אולם למרות שהסתיימה תקופת האופציה ולמרות שפניות הנתבע לרכישת המבנה בנחלה, או להארכת ההסכם, לא נענו בחיוב, המשיך הנתבע להחזיק במושכר, ללא תשלום דמי שכירות וזאת החל מ- 30.6.08 ועד לפינוי המושכר ביום 30.3.12 לאחר תביעת פינוי שהגישה התובעת. לטענת התובעת, המושכר הוחזר במצב המצריך שיפוץ כללי וצביעה. התובעת טענה כי היא זכאית הן לתשלום בגין השימוש במושכר, הן לפיצוי מוסכם, הן לפיצוי בגין הסגת גבול במקרקעין ועוולות נזיקיות והן מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט.

התובעת תבעה:

א.דמי שכירות מיום 30.6.08- 30.3.012 – 45 חודשים על פי שכ"ד בשיעור 250$ בתוספת ריבית והצמדה.

ב.פיצוי מוסכם על פי סעיף 15 להסכם השכירות עבור 1,350 ימי איחור בפינוי המושכר ע"פ 30$ ליום איחור

ג.הוצאות רו"ח ע"ס 877.5 ₪.

ד.עלות שיפוץ הנזקים בצירוף הוצאות חוות דעת והוצאות משפט לחישוב הסכומים שנתבעו.

יצוין כי בסעיף 19 לסיכומיה טענה התובעת כי הינה זכאית בנוסף גם לפיצוי בגין עצם הפרת ההסכם. ברי כי משלא ננקב סכום לפיצוי, לא שולמה תוספת אגרה בהתאם ואף בסיפא לסיכומים התייחסה התובעת רק לרכיבים הכספיים כמפורט לעיל וכפי שאף נתבעו בכתב התביעה, לא זכאית התובעת, בכל מקרה, לפיצוי נוסף.

2.הנתבע טען כי דין התביעה להידחות מאחר שהתובעת לא צרפה מסמך המצביע על היותה ברת רשות במושכר, או מסמך המצביע על זכותה להשכיר את המושכר. לטענת הנתבע בשנת 2008 גילה כי המושכר הינו בבעלות עמיגור ניהול נכסים בע"מ (להלן: "עמיגור") אשר הורתה לו להפסיק לשלם דמי שכירות לתובעת וכי ביום 7.10.10 אף קיבל התראה ממנהל מקרקעי ישראל בטענה כי המנהל הוא הבעלים של המושכר ודרישה לפנות את המושכר ובהמשך המנהל אף הגיש נגדו תביעת פינוי. לטענת הנתבע המדובר במבנה שהושכר בעבר לתובעת על ידי עמיגור וזאת לצרכי ציבור בלבד (בעבר שימש המבנה כמרפאה) ולכן, לתובעת לא היתה זכות להשכירו.

לטענת הנתבע, שכר את המושכר מאת הועד החקלאי עוד משנת 2000 כשהחוזה היה מתחדש מידי שנה. הנתבע טען כי השקיע במושכר כספים רבים, שיפץ אותו והסדיר אותו. לטענת הנתבע כשהתחלף הועד אצל התובעת, הוחתם ב- 6/07 על הסכם שכירות רטרואקטיבי לשנת 2006, בעוד בפועל דובר על הסכם שכירות לשנים 2007-2008 ותקופת אופציה לשנת 2008-2009. לטענת הנתבע חתם על ההסכם לאחר שהוטעה לגבי פרטים מהותיים, הנתבע הוסיף כי אף חתם על ההסכם בכפיה, תוך שהוא מוסיף את המילים "תחת לחץ" בצד חתימתו.

לטענת הנתבע הפסיק להעביר לתובעת את דמי השכירות הן בשל דרישת עמיגור והן בשל ההתראה לפני פינוי מצד מנהל מקרקעי ישראל ולא השיב לתובעת את המושכר כי 2 הגורמים הנוספים כאמור טענו גם הם לבעלותם במושכר. עוד הוסיף הנתבע, כי מעת הגילוי אודות עמיגור, הפסיק כמעט את השימוש במושכר ואף פניות התובעת בדרישה לדמי שכירות הופסקו והתחדשו רק לאחר שהסדירה את רכישת המושכר מעמיגור. הנתבע טען כי התובעת תבעה עלות שיפוץ בצורה מנופחת ומוגזמת, כאשר מלכתחילה, הוערכה עלות השיפוץ על פי חוות דעת שצורפה לכתב התביעה המקורי בסך של 25,000 ₪ בלבד. הנתבע הכחיש כי המדובר בשיפוצים שבאחריותו. לגבי התביעה לפיצוי המוסכם הוסיף הנתבע כי המדובר בתניית פיצויים בלתי סבירה, שעה שסכום הפיצוי הועמד על 600% מסכום דמי השכירות ואף שווי המושכר עצמו מצביע על אי סבירות סכום הפיצוי.

דיון: