ת"א 59306-10-15 פרנקו-זמור ואח' נ' הורוביץ ואח'

לבקשת התובעים, אני מוחק את התביעה, ומבטל את שמיעת הראיות שנקבע בתיק זה.

התובעים ביקשו שלא לחייבם בהוצאות, לאור העובדה שהתובענה נמחקת לפני שמיעת הראיות. לטענתם, כבר שילמו הוצאות גבוהות בסך 8,750 ₪ עם סילוק התביעה כנגד נתבע 2. הנתבע ביקש לחייב את התובעים בהוצאות בהם נשא, לפי הסכם שכ"ט, לפי שעות, הכולל פירוט השעות וראיות לתשלום בפועל, בסך 63,375 ₪ בתוספת מע"מ. התובעים שבו וטענו שאין לחייבם כלל בהוצאות.

לפי תקנה 512, ש"בכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), תשל"ז-1977 (להלן – התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור." תקנת משנה (ב) קובעת: "בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון."

תביעה זו היא תביעה לאכיפת הסכם מכר מקרקעין ו/או פיצויים. לפי התעריף של לשכת עורכי הדין, דינו לענין שכר טירחת עו"ד כדין תביעה כספית. נטען, שמחיר הנכס היה 2,550,000 ₪, וזהו איפוא שווי הנכס שבמחלוקת. על פי התעריף המומלץ, שכר הטירחה בתביעות העולות על סך 1,053,638 ₪ הוא בהתאם למוסכם בין עורך הדין והלקוח, ולא פחות מסך 49,361 ₪. תקנה 512 (ג) קובעת שיש להוסיף לסכום זה סכום השווה למע"מ.

כאמור בפסיקה שהביאה ב"כ התובעים, וגם ב"כ הנתבע, יש לפסוק שכר טירחה ריאלי, דהיינו השכר שבפועל שולם על ידי הצד שזכה לעורך דינו. העיקרון הוא שמי שזכה בתביעתו אינו צריך לצאת בחסרון כיס. בהתאם לכך הנחתה נשיאת בית המשפט העליון, בהנחיות המפורסמות בין היתר באתר בית המשפט העליון כי "בקביעת שיעור שכר טרחת עורך הדין ייפסק ככלל שכר טרחה ריאלי (שהוצא בפועל) ובלבד שהמדובר בשכר טרחה הכרחי, מידתי וסביר בנסיבות העניין. בעניין זה רשאי בעל-דין להגיש במסגרת הסיכומים הסכם שכר-טרחה בכתב שנערך בינו לבין עורך-דינו וכן תיעוד בדבר תשלום בפועל".

שכר הטירחה ששולם בפועל סביר עד כה, שכן הוא מתאים לתעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין. על כן, הוא גם הכרחי, לצורך ייצוג הנתבע בתביעה שהגישו התובעים נגדו. התובעים טוענים שהתביעה לא התבררה, וכל הנעשה הוא דיון בצו מניעה זמני והגשת כתב הגנה. אביא בחשבון את העובדה שהתביעה הסתיימה לפני שמיעת הראיות, ובכך נמנע תשלום נוסף, אבל כאשר התובעים מבקשים שלא לשמוע את התובענה זמן קצר לפני שמיעת הראיות, לאחר דיון בצו מניעה ולאחר הגשת כתב הגנה, לא ניתן לומר שהנתבע לא זכה בתביעתו, וכי לא נקט בהליכים לשם כך, שעבורם שילם לעורך דינו. אציין, כי הדיון בצו המניעה הזמני הסתיים בכך שהבקשה נמחקה, ונקבע כי הוצאות (כמובן לחובת התובעים) יחושבו במסגרת פסק הדין.

אגב כך, אני דוחה את הטענה שההוצאות שנפסקו לטובת נתבע 2 היו גבוהות. בהתחשב בתעריף המומלץ, ובכך שהתביעה העיקרית נגדו נמחקה, ההוצאות היו נמוכות. ככל שהתובעים סברו שהגשת תביעה לבית המשפט אינה מעמידה אותם בסיכון שיאלצו לשלם שכר טירחה ריאלי אם לא יזכו בתביעה, לא ערכו את חשבונם כראוי.

על פי כללים אלה, בהתחשב בשלב שבו הסתיימה התביעה, ובהוראות התקנות ונוהלי הנשיאה, על פי הדין, אני מחייב את התובעים לשלם לנתבע הוצאות משפט כולל שכר טירחת עו"ד בסך 58,500 ₪.