ת"א 58769-05-12 פלונית נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ

לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 25/2/1975 (להלן: "התובעת"), כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה ביום 26/3/2010, שעה שנהגה ברכבה. בזמנים הרלוונטיים, רכבה של התובעת בוטח על ידי מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת") בפוליסת ביטוח בת תוקף.

לאחר התאונה, פנתה התובעת לחדר מיון בבית החולים "קפלן" והתלוננה על כאבים בפלג גוף ימין ובצוואר. בצילומים שנערכו לתובעת במיון (צילום עמוד שדרה צווארי, צילום אגן, צילום ברך ימין, צילום כתף וזרוע ימין, וצילום אמה וכף יד ימין) - לא נמצאו קווי שבר או בלט בחוליות.

הנתבעת לא חלקה על אחריותה לפצות את התובעת על פי הפוליסה ובהתאם לחוק. המחלוקת שבין הצדדים נעוצה בשיעור נכותה האורתופדית של התובעת, וכן בגובה הפיצוי שיש לפסוק לה בגין הנכות ממנה היא סובלת.

נכותה הרפואית של התובעת:

בתיק זה מונה מומחה מטעם בית המשפט להערכת נכותה של התובעת בתחום האורתופדי, ד"ר רוברט לוי (להלן: "המומחה"). מאחר ומחלוקת הצדדים נוגעת בעיקרה לקביעות המומחה בחוות דעתו, מצאתי לנכון להביא את עיקרי הדברים שצוינו בחוות הדעת, כלשונם.

המומחה קבע בחוות דעתו, כי התובעת מתלוננת על כאבים בפרק יד ימין, בעיקר בצד הפנימי (אולנרי) של פרק היד ובעיקר בעת מאמץ, וכן מכאבים בכתף ימין. המומחה ציין בחוות דעתו את הממצאים הבאים: "גפיים עליונות: אין שינויים בצבע העור או דיסטרופיה בציפורניים. קיימת נפיחות קלה באצבעות יד ימין. פרק יד ימין: אין נפיחות. טווח התנועה מלא וזהה לטווח התנועה בפרק יד שמאל. מתלוננת על כאב בסוף היישור הגבי ובעת ההטיה האולנרית הסופית. כוח הפיסוק וכוח האופוזיציה מופחתים בדרגה 3-4/5 יחסית ליד שמאל. צוואר: יש מגבלה קלה בתנועות לכיוון ימין (בהטיה הצידה ובהפניית הראש לימין). שאר התנועות תקינות. קיימת רגישות בפינה העליונה סקפולה מימין. כתף ימין: אין דלדול שרירים. תנועות הרמה קדימה אקטיבית- עד 110 מעלות, ועם עזרה עד 150 מעלות. הרוטציה תקינה. אין רגישות מקומית בכתף. כח שרירי כתף: 4/5 בכל הכיוונים (קשה להתרשם. לדבריה, קיים כאב בכל תנועות הכתף)". לסיכום קבע המומחה: "הממצא האובייקטיבי היחיד המסביר כאבים בגפה הימנית הוא הממצא בכתף- הסתיידות. ממצא זה מצביע על תהליך דלקתי כרוני שיכול לגרום לכאבים ממושכים, להתקפי כאבים בכתף ולעיתים לתלונות על כאבים לאורך כל הגפה. אולם ממצא זה אינו תוצאה מהתאונה המדוברת. לגבי הכאבים בפרק יד ימין יש לציין שגב' אבוטבול אלזם סבלה מכאבים ומנפיחות בפרק יד ימין עוד חמש עשרה שנים לפני התאונה הנדונה. ברישום בתיקה הרפואי ב- 1995 צוין שמדובר ב"סיפור ישן". נראה שכעת, לאחר התאונה המדוברת "התעורר" שוב הסיפור הישן. מהרישום הרפואי עולה שקיימת החמרה בבעיה בפרק היד לאחר התאונה. איני רואה במצב פרק יד ימין ממצא פתולוגי אובייקטיבי שהוא תוצאה מהתאונה ב-26/3/2010 , ולמרות זאת אני סבור שאין לשלול לחלוטין נזק". בסופו של דבר, קבע המומחה: "אני רואה את הממצאים כבלתי הפיכים, ואני ממליץ להכיר בכך שנותרה לגב' אבוטבול אלזם מירב נכות לצמיתות בהתאם לתקנון הביטוח הלאומי: לפי סעיף 41(10) ה' בביטוי חלקי – 2.5% בגין כאבים בפרק יד ימין".

ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי יש להעמיד נכותה של התובעת על שיעור של 12% וזאת מהנימוקים הבאים:

לעניין הצוואר- מאחר והמומחה מצא שישנה הגבלה קלה בתנועות הצוואר לימין, היה עליו לקבוע את נכותה של התובעת בין 0%-10%, כפי שקבע כשהתייחס לנכותה בשורש כף יד ימין.

נטען, כי הנימוקים עליהם התבסס המומחה כשהחליט שלא לקבוע נכות לתובעת בגין הצוואר, הנם שגויים. כך לדוגמא, טענת המומחה לפיה הוא אינו יכול לקבוע נכות כאשר מדובר בהגבלה כל כך קלה, איננה עולה בקנה אחד עם קביעתו ביחס לנכותה בגין ההגבלה בשורש כף יד ימין, וכפי שיכול היה המומחה לקבוע נכות בהתאמה בגין ההגבלה בכף היד, היה עליו לנהוג באותה הפרקטיקה ביחס להגבלה בתנועות הצוואר. כמו כן, נטען, כי טענת המומחה לפיה לתובעת היו בעיות בצוואר עוד קודם לתאונה איננה מבוססת, שכן מהתיעוד הרפואי עולה כי המדובר הוא ב- 3 רישומים נקודתיים שנערכו בידי רופא משפחה, ושאף אחד מהם לא זכה להתייחסות רצינית ולא זכה להמשך טיפול, כך שאין להניח שניתן לקבוע נכות בגינם. עוד טענה התובעת, כי אין כל רלוונטיות לתוצאות התקינות של בדיקות ה- CT וה- EMG שנערכו לה, לנכות הנטענת על ידה בצוואר. לפיכך, טענת התובעת הנה למעשה, כי יש לפסוק לה נכות בשיעור של 5% בגין ההגבלה הקלה שמצא המומחה בבדיקתו.

לעניין הכתף - התובעת טענה, כי יש לפסוק לה נכות בשיעור של 5% נוספים בגין המגבלות מהן סובלת בכתף ימין. על פי הנטען, בעוד שהמומחה קבע כי ההסתיידות בכתף איננה נובעת מהתאונה, שכן היא אובחנה אצל התובעת כחודשיים לאחר התאונה, הרי שבחקירתו הודה המומחה שהוא למעשה שגה ושבפועל, ההסתיידות אובחנה אצל התובעת רק בשנת 2013, כ- 3 שנים לאחר התאונה. המומחה אישר בחקירתו, כי היה עליו להזמין את הצילומים שנערכו לתובעת בחדר המיון, אך הוא לא עשה כן. לטענת התובעת, העובדה שבטופס השחרור לא צוין כי נמצאה בצילום הכתף בעיה של הסתיידות, מעידה על כך שלא היתה בעיה כזו. לחילופין, טענה התובעת, כי גם אם היתה לה פגיעה של הסתיידות בכתף עוד קודם לתאונה, הרי שבעיה זו לא היתה מלווה בתסמינים פתולוגיים, וכפי שאישר המומחה בחקירתו, יהיה זה סביר להניח כי התאונה "העירה" מצב רדום, כך שניתן יהיה לייחס לתאונה שני שלישים מהנכות בגין המגבלה בכתף או למצער, חצי ממנה. בנוסף לכך, נטען, כי על המומחה היה לערוך השוואה בין הטווחים של הכתף הפגועה לבין כתף שמאל ולציין את ההבדל בטווחים, כפי שעשה ביחס לכפות הידיים.

הנתבעת השיבה לטענות התובעת וטענה, כי המדובר בתאונה קלה שלא הותירה בתובעת נכות בשיעור גבוה וכי יש לקבל קביעות המומחה, כפי שהן ולא לסטות מהן כלל. לעניין הצוואר, טענה הנתבעת, כי המומחה עמד על דעתו שבסוג המגבלה ממנה סובלת התובעת, שהנה מגבלה מינימאלית באחד מתוך שמונה מישורי תנועות, אין מקום לקבוע נכות כלשהי. כמו כן, נטען, כי קביעת המומחה לפיה מגבלתה של התובעת נובעת מהשריר המקשר בין הצוואר אל הכתף, ולא ממגבלה ששורשה בצוואר, לא נסתרה. עוד טענה הנתבעת, כי התובעת כלל לא התלוננה על כאבים בצוואר בפני המומחה, מה שמעיד על כך שהיא איננה סובלת מנכות כלשהי בצוואר.