ת"א 58743-11-16

ביום 25.11.16 הגיש התובע תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מפיצוץ רימון ברכב בו ישב ביום 24.10.01. לטענת התובע הנתבעים או מי מהם חבים בפיצויו בגין אותו אירוע.

הנתבעים הגישו בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות התביעה שכן זו הוגשה בחלוף למעלה מ-15 שנים מאז התרחש הארוע, וכן בקשו את הארכת המועד להגשת כתב הגנה עד להכרעה בבקשה, ולכך נעתרתי.

התובע בתגובתו, אשר הוגשה בחלוף 3.5 חודשים מהמועד בו נדרשה התגובה (לאחר ארכות שהתבקשו וניתנו), טוען כי אין לסלק את התביעה על הסף על אף שחלפה תקופת ההתיישנות ה"פורמאלית" הקבועה בחוק, שכן במהלך השנים מאז הארוע הוא שרוי במצב נפשי אשר שלל ממנו את המסוגלות לטפל בענייניו ולהגיש את התביעה, ולפיכך חלות בעניינו הוראות סעיפים 8 ו-11 לחוק ההתיישנות. התובע מסתמך על מסמכים רפואיים המעידים כי החל משנת 2004 הוא מקבל טיפול נפשי, תרופתי ותמיכתי, וכן כי במהלך השנים אושפז מדי פעם בגין תסמינים נפשיים, ואף אובחן, כחולה בסכיזופרניה פרנואידית. בתגובתו ביקש התובע ארכה קצרה להגשת חוות דעת פסיכיאטרית התומכת בטענתו כי אכן היה במהלך השנים שחלפו במצב נפשי אשר שלל את מסוגלותו להגיש את התביעה.

לאחר עיון בתגובת התובע ובמסמכים הרפואיים שצורפו, אני סבורה כי דין התביעה להידחות על הסף בשל התיישנותה, ואין מקום להיעתר לבקשה ליתן ארכה להגשת חוות דעת שתתמוך בטענות התובע באשר למצבו הנפשי הנטען.

יישום סעיף 11 לחוק ההתיישנות

סעיף 11 בחוק ההתיישנות, שכותרתו "ליקוי נפשי או שכלי" קובע כי "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס;.....".

בע"א 2805/13 פלונית נ' מדינת ישראל משרד העבודה והרווחה ואח' (16.4.15), נדונה הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות וסוכמה ההלכה הפסוקה באופן הבא:

"אמנם בית משפט זה קבע כי יש לפרש את סעיף 11 לחוק באופן רחב יחסית כדי להגן על תובע שלא היה מסוגל להגיש את תביעתו בשל ליקוי נפשי או שכלי [ראו: רע"א 3266/07 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 15 (30.7.2009) (להלן: עניין פלוני); ע"א 3114/12 ששון נ' משרד הרווחה, [פורסם בנבו] פסקה 22 (13.4.2014) (להלן: עניין ששון)]. אך עדיין נדרש מהתובע "להצביע על עובדות בגינן יש לקבוע מצב זמני של היעדר יכולת להגיש תביעה" [עניין ששון, בפסקה 22]. עליו להוכיח כי הוא "לא היה מסוגל להחליט באשר לביצוע פעולות משפטיות כגון הגשת תביעה או ייפוי כוחו של עורך דין לצורך כך" [עניין פלוני, בפסקה 15]......

טענותיה של המערערת לא נתמכו אפוא בתשתית ראייתית מתאימה. יתר על כן, מהראיות עולה כי לאורך השנים היא היתה כשירה לדאוג לענייניה....

מעבר לכך, הטענה כי סעיף 11 לחוק חל במקרה שלפנינו הועלתה בצורה כללית וסתמית אך בשל השתייכותה של המערערת ל"קבוצת השוויון הנפרדת של נפגעי ונפגעות גילוי עריות" ובלי להתייחס לפרק זמן תחום וספציפי שביחס אליו התקיימו תנאי הסעיף כביכול. מהטענות משתמע כי גם כיום המערערת לא מסוגלת לדאוג לענייניה, שהרי לא נטען לכל שינוי במצבה הנפשי פרט לעובדה שקיבלה ייעוץ משפטי מבאת-כוחה בשנת 2011. למעשה, משמעות טענותיה של המערערת היא כי הליקוי הנפשי או הנכות הנפשית מהם היא סובלת, על רקע גילוי העריות שעברה (הטענה הועלתה בהתייחס לגילוי העריות בלבד), מצדיקים השעיה אוטומטית של מרוץ ההתיישנות לפרק זמן בלתי מוגדר, בלי שהובהר אימתי ובאיזה אופן היא לא היתה מסוגלת לדאוג לענייניה. קשה להלום כי זו היתה כוונת המחוקק בחוקקו את סעיף 11 או כי פרשנות זו מתיישבת עם תכליתו"