ת"א 5868-02-14 רוזליס ואח' נ' רוזנברג

1.לפני בקשת הנתבע, שהוא אף תובע בתביעה שכנגד (להלן גם "המבקש"), לביטול החלטות ופסק דין שניתנו במעמד צד אחד בדיון שהתקיים ביום 20.11.14 (להלן: "הדיון").

לדיון התייצבו בא כוחם של התובע והנתבעים בתביעה שכנגד (להלן גם "המשיב או המשיבים") והמשיבים עצמם. המבקש ובא כוחו לא התייצבו.

כללי

2.עניינן של התביעה והתביעה שכנגד בקריסתה של חברה ליבוא ושיווק רהיטים (מרן יבוא ושיווק רהיטים בע"מ) אשר המשיב (2) והמבקש היו ועודם בעלי מניות בה בחלקים שווים ואשר נמצאת בהליך פירוק (להלן: "החברה"). בין הצדדים נחתם הסכם מיום 18.4.12 (להלן: "ההסכם") שעניינו, בין השאר, ב"הזרמת כספים נוספים" לחברה על מנת למנוע את קריסת העסק ובביצוע פעולות למציאת רוכש לעסק.

3.בכתב התביעה שהוגש ע"י המשיב עתר זה לסעד הצהרתי לפיו דינו של ההסכם מיום 18.4.12 להתבטל. לחלופין עתר המשיב להצהרה ולפיה, בין היתר ובעיקר, יש בהסכם לכל היותר כדי ליצור לו התחייבות עד לסך של 1,290,538 ₪ (בלבד).

המבקש מצדו הגיש כתב תביעה שכנגד ובו עתר לסעד כספי בסך 2.5 מיליון ₪ כמו גם לסעדים הצהרתיים בעניין חבות נטענת של המשיבים לשאת בכל חיוביו והוצאותיו בקשר עם חובותיה של החברה. במסגרת התביעה שכנגד נטען, בין השאר, להפרה של ההסכם וכן להתנהלות קלוקלת, רשלנית וחסרת תום לב של המשיבים, להפרת חובות אמון, נאמנות, גילוי וזהירות, ולגרימת נזקים ממוניים ושאינם ממוניים.

4.כעולה מכתבי הטענות, הצדדים חלוקים בשאלה מהי הסיבה לקריסת החברה - האם החברה קרסה בשל הפרת ההסכם (כשיטת המבקש), או שמא הקריסה קשורה להתנהלותו הלוקה של המבקש לאורך השנים (כשיטת המשיב). כן חלוקים הצדדים, בין השאר, בשאלה האם חלו בכריתת ההסכם פגמים המזכים את המשיב בביטולו (ולחילופין, האם יש מקום לפרשו באופן המגביל את חבות המשיב לכדי הסך הנזכר).

5.התיק נקבע לדיון קדם משפט ליום 20.11.14. זהו הדיון אליו לא התייצבו המבקש ובא כוחו.

6.במסגרת הדיון עתר ב"כ המשיבים, בהעדר התייצבות למבקש, לקבל את התביעה (ולהורות על ביטול ההסכם מיום 18.4.12), לדחות את התביעה שכנגד ולחייב את המבקש בהוצאות.

הבקשה למתן פסק דין בתביעה שכנגד בהעדר התייצבות התקבלה בהתאם להוראות תקנה 157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות" או "תקנות סדר הדין האזרחי"). בכל הנוגע לבקשה לקבלת התביעה העיקרית צוין, כי התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט עדיין אינה מספקת על מנת לשכנע בזכות לקבלת הסעד המבוקש (בתביעה העיקרית). בית המשפט הפנה לתקנה 157(2) אשר מציינת כי במקרה בו תובע התייצב לדיון ונתבע לא התייצב אליו, על התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו. נקבע כי על המשיב (התובע) להגיש את הדרוש ברמה הראייתית על מנת שניתן יהיה לכל הפחות לדון בבקשה למתן פסק הדין. כמו כן ובנוסף למספר הערות נוספות, נקבע כי המשיב ישקול את דרך ההמשך בהליך ויגיש בקשות בהתאם. התיק נקבע לתזכורת פנימית.