ת"א 57801-02-15

מונחת בפניי בקשת המבקשת, שהינה נתבעת 2 (להלן: "המבקשת" ו/או "נתבעת 2") להורות למשיבה שהינה התובעת (להלן: "המשיבה" ו/או "התובעת"), להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות המבקשת, בסכום שלא יפחת מסך של 150,000 ₪.

יצוין, הגם שהבקשה הוכתרה בכותרת "בקשה לחיוב המשיבה בערובה להוצאות", כרכה בה המבקשת גם עתירה לדחיית התביעה על הסף (מחמת חוסר תום לב, שיהוי, שימוש לרעה בהליכי משפט ומעשה בית דין), אשר נזנחה במסגרת כתב התשובה לתגובה.

על-פי הנטען בכתב התביעה, המבקשת הייתה בעלת המניות ועובדת שכירה של נתבעת 1, פאר לי פיאות בע"מ עת הייתה פעילה (להלן: "נתבעת 1"), כעת המבקשת עובדת שכירה אצל הנתבעת 3, אקסיטו-קומרצ'יו בע"מ (להלן: "נתבעת 3").

על מנת לסבר את האוזן התביעה הוגשה נגד שלוש הנתבעות.

במסגרת ת.א. 27293/05 (שלום ת"א) פיאות אלי בע"מ נ' פאר לי פיאות בע"מ ואח' (2009)) (להלן: "התביעה הקודמת") ניתן פסק-דין חלקי באותו עניין ומול אותם צדדים, למעט נתבעת 3, שם נקבע בנוגע למבקשת כי אין סיבה להרים את מסך ההתאגדות, או לחייב אותה אישית.

בתמצית טענות הצדדים:

א.לטענת המבקשת, עניין לנו בתביעה בעלת סיכויים נמוכים, המוגשת בחוסר תום לב, ללא בטוחה כלשהי שהמשיבה תוכל לפרוע את הוצאות התביעה במידה שתידחה ותיפסקנה הוצאות לטובת המבקשת.