ת"א 57721-01-16

לפני בקשת הנתבעת להביא ראיות לסתור נכות שנקבעה על-פי דין בהתאם לסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

התובע, יליד 1967, נפגע ביום 13.5.14 בתאונת דרכים. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל).

התובע עמד בפני וועדות רפואיות של המל"ל כדלקמן:

ועדה רפואית מדרג ראשון מיום 5.2.15 קבעה כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה כתוצאה מן התאונה בתחום האורתופדי והנוירולוגי (נכות 0%). לתובע נקבעה נכות זמנית בגובה 15% למשך כחודשיים (מיום 27.5.14 ועד ליום 31.7.14);

ועדה רפואית לעררים מיום 16.9.15 (להלן: הוועדה לעררים) קיבלה את ערר התובע וקבעה כי נותרה לו נכות נוירולוגית בשיעור של 5%, בהתאם לסעיף 32(1)(א)1 לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1965 (להלן: התקנות) בחלקו, בגין רדיקולופטיה מותנית המתבטאת בהקרנת כאב. עוד מצאה הוועדה כי לתובע נותרה נכות אורתופדית צמיתה בשיעור 5% לפי סעיף 37(5)א לתקנות במחצית, בגין הגבלה קלה מאד בעמוד שדרה צווארי וכן נכות בשיעור 5% לפי סעיף 37(7)א לתקנות במחצית, בגין הגבלה קלה בעמוד שדרה מותני.

נכותו הצמיתה של התובע בגין התאונה, בהתאם לקביעת המל"ל, היא בשיעור של 14.26%.

הנתבעת עותרת כי תינתן לה רשות לסתור את הנכות שנקבעה לתובע. נטען כי התובע כלל לא התלונן בפני הוועדה הרפואית מדרג ראשון על כאבים והגבלה בגב התחתון. זאת ועוד. הנתבעת טוענת כי מסקנותיה של הוועדה לעררים מבוססות על נתונים שגויים וחסרים. הנתבעת מפנה לעניין זה לשורה של מסמכים רפואיים שלא הובאו, לטענתה, בפני הוועדה לעררים. לשיטתה, במידה שמסמכים אלה היו מובאים בפני הוועדה לעררים במלואם, הרי שלא מן הנמנע שהוועדה הייתה משנה את קביעתה, דוחה את הערעור וקובעת שאין קשר סיבתי בין התאונה מושא התביעה לבין נכותו של התובע. לאור האמור, סבורה הנתבעת כי יש להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה לעררים הן בנוגע לשיעור הנכות בגין המגבלות בצוואר הן בנוגע לגב התחתון.