ת"א 57595-10-13 י את א ברמן בעמ ואח' נ' מכלת חנה את משה ואח'

בפניי מונחות שתי בקשות: בקשה לדחיית התביעה על הסף שהוגשה על ידי הנתבעים ובקשה לדחיית ההודעה לצד שלישי.

התובעת הגישה תביעה אשר תחילתה כתביעה בסדר דין מקוצר, על סך 103,682.15 ₪, בגין יתרת חוב שנותרה לנתבעים לטענתה, בגין אספקת דברי מאפה. הודעה לצד שלישי הוגשה, בטענה כי החנות הועברה לצד שלישי במועדים בהם סופקה הסחורה ושבגינם נוצר החוב.

הנתבעים טענו שורה של טענות בבקשתם לסילוק על הסף: ראשית, נטען כי התביעה התיישנה. כתב הערבות החתום על ידי הנתבעת 2 נחתם ביום 13.12.04 והתובעת הגישה תביעה רק בחודש אוקטובר 2013 ומקץ 9 שנים. שנית, הנתבעים ניהלו במשך שנים מכולת ומעולם לא חזר להם שיק. הנתבעים הופתעו מדרך התנהלות התובעת שכן הנתבעים הודיעו לתובעת בדבר החלפת הבעלים ואף צרפו לתובעת הסכם השכירות משנת 2005. שלישית, לא ברור מדוע התובעת ישנה על זכויותיה והגישה תביעתה רק בחלוף תשע שנים וכשסכום החוב צבר ריבית מופרזת. הדבר מעיד כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב. רביעית, טענו הנתבעים כי התובעת מעולם לא פנתה אליהם, וכי הנתבעים פנו לתובעת ביום 02.07.06 באמצאות באת כוחם, בבקשה להשיב לידם את שטר הפיקדון, הם ציינו מפורשות כי החנות הושכרה לצד השלישי ואף צירפו הסכם שכירות כדין, וביקשו כי כל החיובים בנוגע לחנות המכולת יופנו אליה. משלא הגיבה התובעת, נשלח מכתב נוסף ביום 20.9.07. רק ביום 13.03.08 נענו הנתבעים ובו הודיעה התובעת כי היא דוחה טענות הנתבעים וכי לא קוים הנוהל ברישום החלפת בעלים. נטען שהתובעת התרשלה בקיום נוהל של עצמה ומבקשת למעשה לכסות על רשלנות זו בכך שהנתבעים ישלמו חוב כספי של אדם אחר.

המשיבה בתגובתה התנגדה לבקשה. ראשית, נטען שהמבקשים הגישו בקשתם בשיהוי ניכר, שעה שבקשת המבקשים למתן רשות להגן הוגשה עוד ביום 16.02.14, דיון בבקשה התקיים ביום 22.09.14 ואילו הבקשה הוגשה רק עתה. לא בכדי לא ניתנה על ידי הרשמת פרס החלטה אופרטיבית לטענת ההתיישנות, שכן זו הייתה דרכה של הרשמת להודיע כי דין בקשתם להידחות. שנית, אישור משלוח המכתב כביכול למשיבה, לא צורף לבקשת המבקשים. די בכך כדי להוכיח כי מכתב כזה לא הועבר אליה מעולם. שלישית, בהודעת המשיבה, אשר נשלחה את המבקשים עוד ביום 13.03.08 הוסבר בפירוט מה נדרשים המבקשים לעשות לצורך החלפת בעלים, ואולם המבקשים בחרו להתעלם מהודעת המשיבה. רביעית, חובותיהם של המבקשים המשיכו להצטבר כאשר כרטסת הלקוח ממשיכה להתנהל עוד בשנים 2007, 2008 וכן בשנים 2009, 2010. מועדים הקשורים עם טענת ההתיישנות אינם יכולים להימדד ממועד חתימת כתב ההתחייבות, אלא כל עוד ממשיכה כרטסת הלקוח להתנהל אצל המשיבה, מתארכים המועדים בהתאם.

בתשובה לתגובה טענו המבקשים טענות אלה: ראשית, כי הם הודיעו והתריעו על העברת פעילות המכולת לידי צד שלישי הן בכך שהעבירו את הסכם השכירות למשיבה והן בהודעה בכתב. המשיבה יכולה להוכיח בנקל כי הפעילות העסקית בתקופה המדוברת הייתה אל מול גורם שלישי ולא מול המבקשים. שנית, הבקשה לדחיית התובענה הוגשה יחד עם הבקשה לרשות להגן, ולא נזנחה בשום שלב. שלישית, תגובת התובעת לא הייתה עניינית ולא ניתן הסבר מצידה מדוע התביעה הוגשה בחלוף תשע שנים. קבלת טענת הנתבעים כי יש לספור את מועד ההתיישנות ממועד החתימה על ההתחייבות יש בה פגיעה אנושה בניהול שוטף של עסקים.

בבקשה לדחיית התביעה על הסף כנגד הצד השלישי טענה המבקשת טענות אלה: ראשית, כי היא שכרה את המכולת מהנתבעים החל מיום 22.02.05 למשך שנה וחודשיים. ביום 12.05.06 כבר חתמו הנתבעים הסכם שכירות חדש עם מר כהן אליהו. מאז אין לצד השלישי כל קשר לנתבעים. שנית, תביעה זו הוגשה כעבור למעלה משמונה שנים. מאז הסתיימו הקשרים העסקיים בין הצד השלישי לנתבעים. יש להורות על מחיקת ההודעה כנגד הצד השלישי מחמת התיישנותה. לבקשה זו, לא הוגשה תגובת שולחי ההודעה לצד שלישי, וזאת אף עם חלוף המועד.

הכרעה באשר לבקשה לדחיית התביעה על הסף

עיון בכרטסת הנהלת חשבונות המצורפת לכתב התביעה מעלה כי החוב הנטען הינו באשר לחובות בגין אספקת מוצרים בין התאריכים 10.01.05-01.05.11. הכרטסת היא מפורטת למדי, ונרשם בה מחיר אספקת המוצרים בכל יום ויום. כל אספקת מוצרים מקימה עילת בת תביעה. כתב התביעה הוגש רק ביום 28.10.13.

סעיף 6 לחוק ההתיישנות, קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. המבחן המקובל ל"עילת תובענה" לצורך התיישנות, הוא קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע, במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה, שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש. לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע, אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו. עילת התביעה נוצרת ביום שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט, והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, היה זוכה בפסק דין (ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון (21.7.2003)).