ת"א 57428-01-14 נגאר ואח' נ' אבו מיזר

לפניי בקשה למתן צו זמני.

1. התביעה נסבה על נכס בשכונת בית חנינה המשמש כבית מרקחת והיא הליך נוסף לאחר תביעות שונות שהתנהלו בקשר עם הנכס האמור. התובעים, כך לטענתם, הם מבעלי הזכויות בנכס. בתביעה הנוכחית עותרים הם לסעד כספי בגין דמי שכירות עבור השימוש בנכס. לצורך הבקשה דנן אין צורך להידרש לפרטי ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים. אציין רק כי קודם לתביעה הנוכחית ניתן פסק דין לפינוי הנכס נגד אחותו של הנתבע. לאחר מכן, בגדרי תובענה שהגיש הנתבע למתן סעד הצהרתי לפיו הוא דייר מוגן בנכס, ניתן צו זמני המונע את פינוי הנתבע מהנכס. צו זה עודנו עומד על כנו וזאת עד להכרעה בערעור שהגיש הנתבע על פסק הדין. מכל מקום, לענייננו החשוב הוא כי התביעה שלפניי היא תביעה לסעד כספי, ולסעד כספי בלבד.

2. ביום 28.9.14 הגישו התובעים בקשה דחופה למתן סעד זמני. בבקשה טענו כי בימים שקדמו להגשתה פעל הנתבע לפנות את בית המרקחת אשר הפעיל בנכס הנדון; כי החל להפעיל בית מרקחת תחת שם זהה בקרבת מקום וכי בכוונתו להעביר את החזקה בנכס הנדון – שהזכויות בו שייכות לתובעים, לפי טענתם – לאחרים על מנת שיפעילו במקום מכון לפיזיותרפיה. על רקע זה עתרו התובעים לסעד זמני שיאסור על הנתבע למסור לכל צד שלישי את החזקה בנכס או לבצע בנכס כל עסקה שהיא.

3. הנתבע השיב לבקשה. התובעים השיבו לתשובה. משהצדדים ביקשו כן התקיים היום דיון בבקשה.

4. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות שהוגשו לאחריה, ולאחר ששמעתי את דברי בא כוח התובעים בדיון היום, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

5. מטרתו של הסעד הזמני לשרת את הסעד הסופי הנתבע בגדרי התביעה העיקרית. הוא בא להבטיח את ביצועו היעיל של פסק הדין. עליו להלום את נושא התובענה העיקרית. התביעה שלפניי היא תביעה לסעד כספי גרידא. במצב דברים זה הסעד הזמני שהתבקש – צו מניעה שיאסור על הנתבע למסור את החזקה או לעשות דיספוזיציה בנכס השייך לפי הטענה לתובעים – אינו משרת ואינו בא לשרת את הסעד הכספי נושא התביעה העיקרית. התובעים לא טענו אחרת. לא היה בפיהם הסבר כלשהו כיצד יוכל הסעד הזמני שהתבקש לשרת את הסעד הכספי. הם לא העלו טעם כלשהו שיש בו כדי להסביר מדוע אם לא יינתן הסעד הזמני יהיה בכך כדי להכביד על ביצוע פסק הדין הכספי שיינתן, ככל שיינתן, לטובתם (להבדיל מטענות ברורות על קשיים אחרים שיעמדו בפניהם). כל שטענו הוא – וזאת לראשונה בדיון – כי אין בכך שהסעד הזמני לא נחוץ לשם הבטחת ביצועו היעיל של פסק הדין בתביעה כדי להוביל למסקנה שאין לתיתו. טענה זו אין לקבל. היא איננה עולה בקנה אחד עם תכליתו של הסעד הזמני. גם באסמכתאות מהן ניסו התובעים להיבנות אין כדי להועיל לתובעים (כך, למשל, בהמ' (מחוזי – חי') 2304/78 יפת את גולן בניה ומשקאות בע"מ נ' עדן ואח' (31.12.79) נדחתה בקשתו של קבלן ליתן צו זמני נגד מזמין העבודה שיאסור על האחרון להכנס לחלקת האדמה שבה בוצעה העבודה בדיוק מן הטעם שתביעת הקבלן היתה תביעה לפיצוי כספי ולא תביעה לאכיפת ההסכם באופן שיחייב לאפשר לקבלן להשלים את העבודה; וכך, בת"א (מחוזי ת"א) 1222/90 בן ארי נ' בינקין ואח' (12.7.90) דובר בסעד זמני שנועד למנוע מהנתבעים להעביר נכסים לאחרים וזאת על מנת לשמר רכוש שיוכל להבטיח את התביעה הכספית. בענייננו, לעומת זאת, התובעים טוענים שהזכויות בנכס מסורות להם וממילא אין מדובר בנכס של הנתבע ששימורו נחוץ לשם הבטחת התביעה הכספית).