ת"א 57355-11-10 קורן אלחנן נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ,ואסים ביסאן

1.החלטה בבקשת הנתבע 2 לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות לטובת התובע ביום 21/03/13, ולטובת הנתבעת 1, מכח ההודעה שהפנתה אליו, ביום 11/07/13.

2.נימוקי בקשת הביטול.

א.כאמור בסעיף 1 לבקשה ידע המבקש את חובתו להתייצב לדיון ביום 20/03/13 ואף נסע לירושלים והתייצב בבית המשפט, אך לא היה כל דיון. בהקשר זה, צירף המבקש גם את נספח ב', הודעת עורך דין יעקובוביץ' על קיום דיון במועד בו לדבריו התייצב, והמועד שגוי, נושא עליו קשה לחלוק באשר, כאמור לעיל, התקיים, למעשה, הדיון, ביום 21/03/13.

ב.כאמור בסעיף 2 לבקשתו טוען המבקש, שקיבל באוגוסט 2013 את פסק הדין שניתן שלא בנוכחותו ולטענתו, נעשה הדבר במסגרת דיון עליו לא ידע כלל ושנערך ביום 11/07/13.

ג.באשר לגופה של תביעה וסיכויי ההגנה, טוען המבקש, ועקרונית נכון הדבר, שבמוקד התביעה התרחשות בין התובע לבינו, היינו, הליך בו אמור הדיון להתבסס על גרסאות בעל פה מצד שני הצדדים, אין כל סיבה עניינית לקבל במלואה את גרסת התובע, וגרסתו, של המבקש, לו נשמעה, הייתה מצביעה על הגנה עניינית.

3.ככלל, ראוי לאפשר למבקש, ולמעשה כמו גם לכל בעל דין אחר, את מלוא יומו בבית המשפט. אף בידוע, שלסיכויי ההגנה חשיבות ומרכזיות במסגרת שיקולי בית המשפט. עם זאת, אפילו לגרסת המבקש וגם אם יש שאלה ממשית אם זומן כדין ואם לא נפלה טעות בכל הקשור לאופן זימונו לכל הפחות לישיבה שנועדה למרץ 2013, אין להתעלם מהעובדה שהוגשה בקשה זו בשיהוי קיצוני. אפילו צודק הנתבע 2 בתאור ההתרחשויות, היה עליו לפנות מיוזמתו ולבקש את ביטול פסק הדין נגדו, לכל המאוחר, בשלהי אוגוסט 2013 ולא ביוני 2014. לא ניתן להבין ולא ניתן לקבל מדוע המתין המבקש, זאת, כאמור, אף לשיטתו הוא, עשרה חודשים מהמועד בו שמע על דבר קיומו של פסק הדין שניתן לחובתו. ויותר מכך, מדרך העולם, ככל שסבור אדם שנגרם לו עיוות דין וניתן כלפיו פסק דין בנסיבות לא מוצדקות, כך מצופה ממנו יותר להחפז ולשים פניו פתח בית המשפט בבקשה לביטול ללא כל דיחוי. באשר לסיבה בה השתהה הנתבע 2 – לכך אין כל ביטוי ממשי ומשכנע במסגרת בקשה זו. יתר על כן, בהנחה שנכונה גרסתו ביחס ביחס לאירועי 20/3, בודאי אם התייצב במועד השגוי וגילה שאין דיון, היה עליו לפנות מיד לבירור מקור הטעות, ולא להמתין חדשים רבים ללא טעם.

4.סוף דבר, אהיה נכון, גם אם בגבול שורת הדין להורות על ביטול פסק הדין מיום 11.7.2013, אך זאת רק אם ולאחר שישא הנתבע 2 בהוצאות הנתבעת 1. כתנאי לביטול פסק הדין ישלם הנתבע 2 לנתבעת 1 את הוצאותיה בסך של 4,000 ₪; לביצוע תוך 30 יום.

ער אני לבקשת הנתבעת 1 שכספים ששולמו לתובע יופקדו בקופת בית המשפט. העובדה שנתבע 2 ביקש את ביטול פסק הדין, אין בה, בודאי בשלב זה, כדי לגרוע מתוקפו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ואשר נועד לסכם את מערכת היחסים בין הנתבעת 1 לבין התובע. לפיכך, לא מצאתי לנכון להעתר לבקשה.

5.אשר לתובע, אהיה נכון לאשר את ביטול פסק הדין ללא פסיקת הוצאות. לאחר הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בינו לבין הנתבעת 1, אינני משוכנע לחלוטין שנותרה בפיו עילה של ממש כלפי הנתבע 2. בנקודה זו אציין, שבמקביל להעברת בקשת הביטול לתגובת התובע ניתן ביטוי לשאלה זו במסגרת החלטת בית המשפט, אך אינני משוכנע שהיה בתגובת התובע כדי לספק, ודי אם אציין, שקיימת, לכל הפחות, שאלה, האם ועד כמה, לאחר שהנתבעת 1 שהייתה המעבידה של הנתבע 2 קיבלה אחריות (גם אם במסגרת הסכם פשרה), למעידה אפשרית מצד הנתבע 2, נותרה עדיין עילה פתוחה כלפי הנתבע 2. ומעל הצורך אבהיר, שפסק הדין שניתן כנגד הנתבע 2, התבסס על אישור מסירה והעדר התייצבות, היינו, פסיקה שניתן לכנותה כ"טכנית", ואולם, מהותית, על הפרק, כאמור, שאלה עד כמה מוצדק פסק דין המחייבו במלוא סכום התביעה, כאשר הנתבעת 1, שהייתה, למעשה, המעבידה שלו, נשאה בסכום של נזק עליו הסכימו הצדדים. ד