ת"א 57297-05-12 חלאילה נ' קסום

בפני עתירה לסעד הצהרתי לפיו הסכם פשרה מיום 14.12.11, אשר הושג בין הצדדים בהליך גישור במסגרת תיק 27270-01-10 וקיבל תוקף של פסק דין, בטל ומבוטל.

הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה, יוגשו סיכומים בכתב, ובית המשפט יפסוק במחלוקת על סמך כתבי הטענות וכל החומר הקיים בתיק ביהמ"ש, ללא צורך בשמיעת ראיות.

עפ"י הנטען בכתב התביעה, במסגרת הליך גישור בתיק 27270-01-10, נטען ע"י עו"ד ח'ליל מיערי (ב"כ הנתבע), כי הוגשה השגה לרשויות המס, והשומה הופחתה מסך של 76,072 ₪ לסך של 20,000 ₪, ולאור זאת, הסכים עו"ד מורסי חלילה (ב"כ התובע), כי התיק יסתיים בפשרה לפיה הנתבע ישלם לתובע סך של 10,000 ₪; בהמשך, קיבל התובע דרישת תשלום מרשויות המס בסך 76,072 ₪ הואיל והמס לא שולם; התובע פנה לרשויות המס והובהר לו כי לא הוגשה כל השגה בעניין גובה המס, וכי החוב למס שבח טרם שולם; נטען כי עו"ד מיערי, בחוסר תום לב מוחלט, הטעה את עו"ד מורסי חלילה ואת ביהמ"ש, כאשר הצהיר בפני מזכיר ביהמ"ש, כי לאחר ההשגה עומד החיוב במס על סך 20,000 ₪; התובע הגיש בקשה לביטול פסק הדין אשר נדחתה ע"י ביהמ"ש עפ"י החלטה מיום 8.5.12.

הנתבע מכחיש את טענות התובע כי ב"כ (עו"ד מיערי) הטעה את עו"ד חלילה במסגרת ישיבת הגישור בהליך הקודם, וטוען כי עו"ד חלילה מנסה להשיל אחריות מעל כתפיו ולהעמיסה על כתפי אחרים; לגופם של דברים, התובע הגיש במסגרת תיק 27270-01-10, תביעה כספית נגד הנתבע בסך 76,072 ₪ בגין קיזוז כספים מהחזרים המגיעים לו, לטענתו, ממס הכנסה; החיוב במס שבח נבע מהסכם מכר בין התובע לנתבע מיום 25.6.06; הנתבע הגיש כתב הגנה בתיק הקודם במסגרתו הדף את כל טענות התובע; ביום 15.12.11 (צ.ל 14.12.11 ג'.נ), התקיים הליך גישור בפני מזכיר ביהמ"ש. לאחר דין ודברים, הגיעו הצדדים להסכמות שהועלו על הכתב בהסכם הגישור, שניתן לו תוקף של פסק דין; בס' 3 להסכם הפשרה צוין מפורשות כי הצדדים ימסרו הודעה לביהמ"ש, תוך 14 יום, אם ברצונם לבטל את ההסכם; מטרת סעיף 3 להסכם הפשרה, הייתה לאפשר לכל אחד מב"כ הצדדים לעדכן את מרשו בנוגע לפרטי הסכם הפשרה, ולאפשר לכל צד לבטלו. התובע לא הודיע תוך פרק הזמן הנ"ל כי ברצונו לבטל את הסכם הפשרה; התובע מסתיר מביהמ"ש כי קיבל מהנתבע באמצעות ב"כ סך של 10,000 ₪ בהתאם לפסק הדין; סיכוייה של התביעה המקורית היו אפסיים, והסכמת הנתבע לשלם 10,000 ₪ הייתה לצרכי פשרה בלבד; דין התביעה דנן להידחות מכוח עיקרון סופיות הדיון.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, עיינתי בכל החומר הקיים בתיק ביהמ"ש, נחה דעתי לדחות את התביעה. להלן אפרט את נימוקיי.

עפ"י הפסיקה, ניתן לתקוף פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים בשתי דרכים. אם הטענות שמעלה מבקש הביטול מתייחסות לפגמים שנפלו, לטענתו, בהסכם עצמו, הרי שעל המבקש להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם, פגם העשוי להביא לביטולו של הסכם על פי דיני החוזים כגון: תרמית, טעות, הטעיה, עושק וכו'. במקרה כזה על המבקש לנקוט את הדרך, שבה עותרים לביטול חוזה על פי דיני החוזים ולהגיש עתירה מתאימה לביהמ"ש המוסמך (ראו: בג"צ 6103/93 סימה לוי נגד בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4) 591, 605 ה). מאידך, אם התקיפה מתייחסת להליך השיפוטי הנוגע לאישור פסק הדין, כגון מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, על המבקש לנקוט בדרך של ערעור (ראו: ע"א 151/87 ארצי חברה להשקעות בע"מ נגד רחמני, פ"ד מג(3) 489, 499 א).