ת"א 57230-01-11 ליאוניד נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ

תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה 1975 (להלן: "החוק"). תאונת דרכים מיום 7.4.06. התובע, רופא כללי במקצועו, יליד 30.10.55.

המחלוקת בין הצדדים

המחלוקת העיקרית בין הצדדים בהליך זה עניינה נכותו של התובע בעקבות התאונה. פרופ' קרוננברג מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום אף אוזן גרון. פרופ' קרוננברג הגיע למסקנה כי ליקוי השמיעה של התובע לא נגרם בתאונה נשוא הליך זה וכך גם הפגיעה במערכת שיווי המשקל של התובע. התובע לא השלים עם מסקנה זו של המומחה וזימן אותו להיחקר על חוות דעתו ועל אף שהמומחה לא שינה את עמדתו בעקבות החקירה, ממשיך התובע וטוען כי יש לקבוע כי לתובע נגרמה נכות בתאונה ולפצותו בהתאם. הנתבעת חולקת על דרישה זו של התובע וכמובן על השלכותיה מבחינת הפיצויים המגיעים לתובע עקב התאונה.

טענות הצדדים 

לטענת התובע, השאלה הרלוונטית היא של קשר סיבתי משפטי ועל כן ההכרעה צריכה להיות של בית המשפט ולא של המומחה. התובע מפנה בהקשר זה לפסק הדין בע"א 358/83 שולמן נ. ציון חברה לביטוח בע"מ פד מב(2)844 (להלן: "פס"ד שולמן"), בו נקבע כי יש לבחון אם הנזק נופל למסגרת הסיכון של השימוש ברכב בגינו ביקש המחוקק לתת פיצוי. כמו כן מפנה התובע לפסק הדין בת.א. (מחוזי חיפה) 457/99 כהן יוסף נ. צים שירותי ספנות משולבים בע"מ (להלן: "פס"ד צים"), בו הוכרה תגובה נפשית שהיה לה ביטוי פיסי, אך לא הסבר פיסיולוגי, כבסיס לפיצוי בתביעת נזקי גוף.

הנתבעת מצידה מציינת כי קשר סיבתי רפואי, הוא בהחלט בתחום מומחיותו של מומחה רפואי והמומחה בענייננו, גם לאחר שנחקר על ידי ב"כ התובע, לא שינה עמדתו בדבר היעדרו של קשר סיבתי כזה בין תלונותיו של התובע לבין תאונת הדרכים נשוא הליך זה. הנתבעת מציינת כי רק במקרים חריגים יסטה בית המשפט ממסקנות המומחה שמונה על ידו ומקרה זה אינו מצדיק סטייה כזו.

דיון והכרעה – קשר סיבתי

אני סבורה כי הדין עם הנתבעת. הפסיקה שאליה מפנה התובע, איננה מסייעת בידו. פס"ד שולמן, עסק בסוגיה שונה לחלוטין ואינו דומה כלל למקרה זה. פס"ד שולמן עסק במקרה בו אדם נהרג כשהתניע מכוניתו, עקב התפוצצות טען נפץ. לא היה ספק כי מותו נגרם עקב אירוע זה והשאלה שנבחנה בפסק הדין הייתה אם ראוי להכליל אירוע מסוג זה, תחת הגדרת "תאונת דרכים". אין כל קשר בין מקרה זה לענייננו, כשאין מחלוקת כי מדובר בתאונת דרכים והשאלה היא רק של הקשר הסיבתי בין תלונות התובע כיום לבין אותה תאונה.

אשר לפס"ד צים, אכן נבחנה בו הסוגיה של תגובה נפשית שגורמת להתבטאות פיסית (באותו עניין שיתוק ברגליים), אולם אף מקרה זה איננו דומה לענייננו. בפס"ד צים, לא הייתה מחלוקת עובדתית כי התובע שם לא יכול היה להניע רגליו מיד לאחר שנפל, אולם נוכח היעדר סיבה פיסיולוגית לשיתוק זה, נבחנה השאלה אם נגרם כלל נזק לתובע אם לאו. בית המשפט קבע בסופו של יום כי יש לראות בשיתוק נזק שנגרם עקב התאונה, בין היתר משום שאף המומחה מטעם הנתבעת שם לא חלק על חוסר היכולת של התובע ללכת, אלא שהוא טען כי מדובר בחוסר רצון ועל כן אין מדובר בנכות צמיתה. בית המשפט סבר כי שאלת המוטיבציה, היא שאלה בתחום הקטנת הנזק ובסופו של יום קבע כי יש לראות במצבו של התובע נכות צמיתה.